בשעה שהיא מכינה לבעלה ארוחת ערב (ביצה וצ’יפס, ולא הסטייק המסורתי שלו הוא מצפה בימי חמישי בערב) – היא שוטחת בפני הקהל והקיר את סיפורה עד כה ומתארת את הדמויות בחייה – בעלה הנרגן שאיתו היא איבדה כל קשר אינטימי; שני ילדיה שגדלו ועזבו את הבית, אך עדיין חוזרים כדי לקבל אוכל ולהטיל עליה מטלות; וחברתה שהציעה לה להצטרף לטיול של שבועיים ליוון, שאותו כנראה בעלה לא יאשר.
הצגת היחיד בכיכובה של השחקנית, מירה סיאל הכישרונית מלווה את שירלי מרגע ההתלבטות שלה לגבי הנסיעה לטיול הלא מתוכנן שמרחיב את אופקיה. המעבר המרגש מהדירה הליברפולית החשוכה לחוף היווני השמשי, שוטף את הבמה באור כמו גם חייה של שירלי. זוהי הפקה מחודשת למחזה המצליח של וילי ראסל שהועלה לראשונה ב-1986, בליברפול, ועברה לווסט-אנד עקב ביקוש. המחזה זכה להכרה עולמית בזכות העיבוד לקולנוע בכיכובם של פולין קולינס וטום קונטי (1989).
סיאל, שהינה בין היתר גם במאית, כותבת וקומיקאית – היא ללא ספק אחת היוצרות המגוונות והמוכשרות ביותר בעולם הבידור הבריטי. היא השתתפה באינספור סרטים, סידרות טלוויזיה (כמו משפחת קומאר ממספר 42, בה שיחקה את הדמות המצחיקה של הסבתא) וגם כתבה את הרומן אניטה ואני שעובד לסרט ב-2002. במחזה היא יוצרת דמות נהדרת, אמינה, מצחיקה ונוגעת ללב של האישה המתבגרת המתעמתת עם חייה. הקהל מזדהה עימה, ולמרות שחלק מהמונולוג נשמע קצת מיושן, הנושאים העיקריים בו הם אוניברסאליים ורלוונטיים תמיד.
ראסל, המחזאי המצוין שכתב גם את אחים בדם, הוזנח בשנים האחרונות על-ידי הממסד התיאטרוני הבריטי. חידוש המחזה הוא עבורו קמבק מוצלח ותזכורת ליכולת הנהדרת שלו לגעת באופן כנה ולא ציני ברגשות אנושיים ובעיקר בכתיבה מתוך הבנה מעמיקה של דמויות נשיות, שזהו בהחלט מצרך חשוב ויקר בעולם התיאטרון.
מאמרים קשורים
ההפקה הנוכחית של גלן ולפורד מצליחה להחיות מחדש את הדמות של שירלי ולנטיין ולגרום לנו לשמוח בשמחתה על יציאתה לחופשי ואף נותנת השראה לתכנן חופשה קרובה באחד מאיי יוון.
פרטים נוספים במדריך
