התנגשות הטיטאנים או האוליגרכים. איך שלא תקראו לזה, כששני יהודים – שמתקשים אפילו להיזכר אם זה שילם לזה 100 או 150 מיליון – רבים בבית המשפט, זה מעניין. ארקדי גאידמק תבע את לב לבייב בסכום של יותר ממיליארד דולר, בטענה שלבייב שכח לשתף אותו בכל הרווחים שהפיק מסחר היהלומים באנגולה מאז תחילת שנות ה-2000. לבייב טען שלא היה ביניהם שום הסכם וגאידמק טען שהיה גם היה ונחתם ב-2001 והופקד על ידי לבייב למשמרת אצל הרב המקורב שלו במוסקווה בשם ברל לזר. הרב הודה שהייתה מעטפה, אבל טען שהוא לא מוצא אותה. הרב גם סירב להגיע ללונדון ולהעיד והסתפק בתצהיר. על פי החלטת השופט, הרב בהחלט מכר לוקש ארוך מדי כדי לספק את צרכיו של לבייב.
בשנת 1999 התחילה ידידות מופלאה בין השניים. איך אמר השופט בלונדון? הם רק הוצגו זה לזה והפכו לחברים הכי טובים. אהבו אחד את השני והסתובבו ביחד במטוסים פרטיים, חתמו על מסמכים, על עסקי יהלומים באנגולה ועל כל דבר אחר. גאידמק התהדר בקשרים באנגולה, בקזחסטאן ועם ראשי המוסד לשעבר, דני יתום, וסגנו, אבינועם דגן, שחברו אליו לעסקי ביטחון אחרי פרישתם.
אלא שבשנת 2000 החלה ההסתבכות של גאידמק בשערוריית אנגולה-גייט בצרפת, בה הוא נחשד במכירת נשק לאנגולה ובהעלמות מס. גאידמק בחר לעלות מצרפת לישראל, בה הפך למעין גרסה חדשה של רוברט מקסוול, שהגיע בסוף שנות ה-80′ עם ארנק פתוח וקנה מכל הבא ליד (רק אחרי מותו הסתבר שהכסף היה למעשה של קרנות הפנסיה של עובדיו).
גאידמק נכנס עם לבייב לשותפות בעסקי כימיקלים בקזחסטאן, שבה היו לו קשרים, וקנה 15 אחוז ממניות אפריקה ישראל. במקביל, הכיר גאידמק ללבייב את נשיא אנגולה, מה שעזר ללבייב להיכנס לענף כריית היהלומים שסבל מתוהו ובוהו מוחלט באותם ימים. גאידמק הגיע לאנגולה עוד בתחילת שנות ה-90′ עם שותפיו הצרפתיים והתחיל למכור נשק ומסוקים לצבא שלחם במורדים. הקשרים עם הנשיא הפכו אותו לבן בית וזה מה שאיפשר ללבייב ושותפיו להקים עם ממשלת אנגולה חברה משותפת בשם אסקורפ, ששלטה בשוק היהלומים.
חברת שירותי ביטחון שגאידמק הקים עם יתום ודגן, גיאו סטרטג’יק קונסלטאנסי, הייתה אמורה לספק את האבטחה לאסקורפ, כמו שסיפקה גם בקזחסטאן. לבייב העיד שטס עם יתום לקזחסטאן ושיתום וגאידמק היו מעוניינים לקבל את חוזה האבטחה של ארמון הנשיא הקזחי. באנגולה הם נכשלו בניסיון להשיג חוזה לטווח ארוך לאבטחת מכרות היהלומים והעסקים סביבם: שום דבר לא יצא מזה, אמר לבייב על החברה של ראש המוסד וסגנו, כי הם לא היו מקצועיים וגם יקרים מדי. הם רצו להרוויח יותר מדי כסף והנהלת תאגיד היהלומים לא רצתה להמשיך איתם. בהמשך לבייב גם אמר: יכול להיות שהם היו מרגלים טובים, אבל לא כך בעסקי הביטחון שניסו להקים באנגולה.
כמה שנים אחר כך, כשהחל בהליכים המשפטיים, טען גאידמק שלמעשה לבייב נכנס איתו להסכם שותפות עוד בדצמבר 2001, הסכם שמקנה לו 50 אחוז מהרווחים מעסקי היהלומים באנגולה ולכן זכותו לנתח מהרווחים של לבייב בעסקי אסקורפ.
גאידמק, מצדו, טען שלו עצמו היה גם שותף מהצד, איש עסקים צרפתי רב קשרים בשם פייר פלקון, שגאידמק העביר לו לטענתו מחצית מהתקבולים שקיבל מלבייב. קבלות לא הוצגו. לבייב טען שביצע את התשלומים בלחץ, כי גאידמק איים עליו שישבש את פעילותו באנגולה. גאידמק טען שפתח בפני לבייב את אנגולה בזכות קשריו עם הנשיא.
מה היו מסקנות השופט
זה לא היה פשוט לשופט לשבת במשפט שכזה, משום שהשופט עצמו קבע ששני האוליגרכים הם לא עדים מהימנים במיוחד. בנוסף, לדברי השופט, אף אחד מהעדים לא ממש העיד רק את האמת ולכן הוא נאלץ להסתמך יותר על הראיות שהוצגו בפניו, למרות שגם הן היו שנויות במחלוקת. תביעה כזאת, אם הייתה מתבררת בישראל, הייתה אורכת כמה שנים טובות. בלונדון, בתוך פחות מחודשיים, התקיימו דיונים, הגיעו עדים ויש אפילו פסק דין.
גאידמק עצמו לא הגיע ללונדון מחשש שייעצר בגלל הסתבכותו בצרפת ולכן העיד וצפה בעדויות באמצעות שידור וידיאו מאולפן בפתח תקווה. לבייב הגיע מלווה בפמלייה של עוזרים וגם אשתו, צביה, נכחה וישבה מאחוריו בלא מעט מהדיונים בהם השתתף, ובדרך כלל קראה בספר תהילים קטן.
המשפט איפשר להציץ לעולמם של הטייקונים וכלל לא מעט רגעים מתוחים. סגן ראש המוסד לשעבר הסתבך בעדותו בסתירות של התצהיר עליו חתם. עורך הדין של לבייב גם שאל אותו בתחילת העדות אם הוא יוכל להגדיר את תפקידו במוסד ונענה בשלילה וכך גם ביחס לשאלה, האם עבר אימונים במסגרת תפקידיו איך להתמודד עם חקירה. ויכוח ארוך נסוב אפילו על עדותו, כאילו שמע את לבייב וגיאדמק יוצאים מרוצים ממשרדו של לבייב בישראל ואומרים אחד לשני, מזל וברכה. לבייב טען ששימוש בביטוי הזה לא היה אפשרי בנסיבות כי הוא נועד רק לעסקת יהלומים בין שני סוחרים ואילו גאידמק טען שזה בדיוק מה שהיה שם. בית המשפט הקדיש זמן רב לדיון במונחי עצמו ובמקורותיו בתרבות היהודית, משמעות המילים והעובדה שהיום אפילו סוחרים לא יהודיים בהודו למשל משתמשים בו.
בהחלטתו, קיבל השופט את טענת גאידמק שאכן נחתם הסכם, אבל באותה נשימה החליט שהוא לא יקבל לירה, כי הסכם פשרה שהשניים חתמו כששהו באנגולה אשתקד, ובו התחייבו לא לתבוע אחד את השני, מבטל את ההסכם המקורי. על זה גאידמק הצהיר שיערער, בטענה שהגנרל האנגולי, שהציג לו את ההסכם, הטעה אותו ולכן חתם.
