שלום חבריי הלונדונים. אני כמה שעות אחרי סיום המרתון בתל אביב. הבשורה הטובה היא שאני עדיין חי (זו לא כזו חוכמה, אני רץ יותר לאט מאלה שהולכים ברוורס. היחיד שעקפתי היה רץ נכה, שהתנהל על רגל אחת). הבשורה הפחות טובה היא, ששלושה מהמשתתפים נפגעו באורח קשה, ואחד מהם נאבק על חייו בזמן כתיבת שורות אלו. לצערי, זה לא הסיפור. העניין המרכזי הוא שכולם ידעו מראש ששרב קשה עומד ליפול על ארצנו, הלוהטת גם ככה, ואני בעצמי ראיינתי את מפיק המרתון ושאלתי אותו אם כך, למה לא לבטל? לא צריך, הוא ענה ביהירות הרגילה, מומחים קבעו שיהיה בסדר…
אז בסדר לא היה. לפני שנתיים היו במרתון של תל אביב המוני נפגעים והרוג אחד. גם אז ידעו על החום המתקרב ולא ביטלו. כל זה נובע מדבר אחד: אנחנו ישראלים, אנחנו יודעים הכי טוב, ומי ששכח את אנטבה – נזכיר לו כל פעם מחדש. וכל כך חבל, כי זה אירוע מקסים, מרתון אורבני ברחובות העיר. נפלא שמכוניות לא נכנסות הנה. זה חגיגי ומרגש. רק צריך להפעיל את הדבר הזה שנקרא מוח.
גם בעולם קורות תקלות. בבוסטון התרחש הפיגוע הידוע. אנשים מתים פה ושם במהלך המרתונים ברחבי הגלובוס, אבל כשמגיע שרב קיצוני וידוע מראש, אפשר לעצור רגע ולחשב את קיצנו לאחור בצורה פיקחית יותר. נאחל החלמה מלאה לנפגעים, ולהתראות במרתון בשנה הבאה. בטח שאני רץ, לא מוותר על זה בכל מזג אוויר. גם אני ישראלי!
תודה לאלוהי המצלמות
אני חושב שבפעם הבאה שניפגש, ביבי יהיה שוב ראש ממשלה ושינוי ענק יהיה במדינה. השינוי יהיה בכך שכולם יגידו שוב: בשביל מה היינו צריכים את זה?. כן, יש גם סיכוי קטן שהרצוג יחולל מהפך. גם את ים סוף קרעו פעם לשניים, אבל זה היה נורא מזמן.
עד אז, עם ישראל מתלבט בין כחלון ללפיד, בין זהבה לציפי, והכל תקוע ולא זז. רק דבר אחד לא השתנה או אפילו התעצם – הבהמיות של כולנו. אני מניח שגם אתם צפיתם בסרטון הזוועה מהתקרית במטוס ישראייר – כמה ישראלים שנורא רצו שוקולד במטוס בדרך לוורנה שבבולגריה והשתוללו כאילו אין עננים מסביב ומטוס אף פעם לא נופל באמצע הלילה. הם גם הסבירו שהם לא ערבים, ולכן מגיע להם שוקולד. וכמובן, הם גם התנצלו אחר כך.
האזנתי ברוב קשב להתנצלויותיהם של התוריסטים, שחזרו לציון שבורים ודואבים. נכון, כולנו מועדים ולכולנו מגיעה הזדמנות נוספת. אבל רק בקשה קטנה – אנחנו לא נורא מטומטמים, רק קצת. אנשים שמשתוללים במטוס בגלל שוקולד – לא יכול להיות שזה קורה להם פעם ראשונה. אולי פעם ראשונה שצילמו אותם (ושוב תודה לאלוהי המצלמות). אגב, אם אכן זו הפעם הראשונה שבה אתם מתפרצים, אנא גשו מהר לייעוץ, כי אלוהים יודע איך אתם מחזיקים את כל האלימות הזו עמוק בפנים כל כך הרבה שנים.
זו ילדותי השנייה
כבר חודש וחצי שאנחנו לא ממש ישנים בלילה, אבל שמחים ביום. לא פשוט להיות אבא קשיש. הפכתי לאבא בפעם הראשונה כשהייתי בן 23 וחצי, גם אז זה לא היה פשוט. אבל כשאתה בן 53, הדברים עובדים אחרת. למשל, היכולת לקום מהכיסא כשהוא מבקש שוב ללכת לראות ברווזים – בגיל 23 זינקתי. היום זה הולך יותר לאט. נכון שבגיל 23 חיפשתי בעיקר ברווזות (בכל זאת, ילד בן 23 עדיין לא מבין שהוא גם נשוי וגם אבא), וגם לזה היה מחיר בפרק א’ של חיי, שנגמר די מזמן.
אני עדיין לא יכול לספר מה שמו של הגאון, אבל כן יכול להגיד שבמקור הוא מעם אחר, ולאו דווקא היהודי. בחלקו הגדול, העם היהודי דווקא ירצה בקלות רבה לגרש אותו מכאן, כי בנו בחרת מכל העמים, ולא בם. אז ברור שעל גופתי המתה יגרשו אותו, ומירי רגב יכולה לעמוד על הראש, על הבטן ועל כל הצדדים לפני שאתן לה להתקרב אליו. מצד שני, עוד מעט בחירות ולך תדע מה מירי רגב תהיה לאחר מכן, או בעברית – לאיזה ממדים תגדל הפעם הטעות הזו. נתראה אחרי הבחירות!
