שלום חבריי הלונדונים! עבר המון זמן מאז שנפגשנו וכל כך הרבה דברים קרו והשתנו. העולם הוא מקום אחר לגמרי… חוץ מראש ממשלת ישראל כמובן, שממשיך ללוות אותנו וילווה כנראה עד סוף הימים. למרות שהדברים האלה נכתבים לפני הבחירות, אני לוקח סיכון ושיהיה לו שוב בהצלחה. אתם מבינים שהדבר היחיד שהחזיק יותר זמן מעמד מביבי הוא המגזין הזה, עלונדון, שחוגג 25 שנים? עשיתי לא מעט דברים בקריירה שלי, אבל אני לגמרי זוכר את היום (המאוד רחוק) שבו התחלתי לכתוב במגזין הזה וכמה שמחתי לעשות זאת במשך המון שנים. אז ברכות מכל הלב!
אבל בואו נחזור לדברים הפחות משמחים. אצלנו יש ראש ממשלה אחד כבר עשור ואצלכם, לעומת זאת, כיהנו בתקופה האחרונה כבר משהו כמו שלושה ראשי ממשלה, ועוד היד נטויה. אבל שיהיה לכם בכיף. אנחנו נגד שינויים. גם המלכה שלנו כבר הרבה שנים בתפקיד, כמעט כמו זו שאצלכם. רק שאצלנו היא באמת עושה משהו. עושה לנו את המוות, אבל לא תשמעו ממני מילה אחת רעה על גברת ראש הממשלה, מלכתנו הצנועה והחסודה. גם על שרת התרבות שלנו לא תשמעו ממני מילה אחת רעה, זו שלאחרונה אמרה שאנחנו עלולים להפוך להיות מדינת כל אזרחיה! אתם מבינים? יכול להיות שאם חס וחלילה השמאל ינצח, מדינת ישראל עלולה להיות מדינת כל אזרחיה. כלומר, גם אל הערבים יתייחסו באופן שוויוני, למשל. איזה אסון.
ויש לנו גם מבקר מדינה חדש שעונה לשם מתניהו
רצו למצוא מישהו שממש קוראים לו נתניהו, אבל זה הכי קרוב שמצאו. והוא לא נח לרגע. הוא מתכוון להפוך עולמות כדי שראש הממשלה יוכל לעבוד בשקט. כלומר, כל ההצקות, החקירות ושאר השטויות האלה מסביב – מבקר המדינה עובד קשה כדי שכל הרעשים האלה יופסקו. ויש לנו (בינתיים) שר חינוך נהדר, שאמר שהומואים זה לא טוב ושצריך להמיר אותם למשהו אחר. ואחר כך התנצל ואמר שהומואים זה בעצם כן טוב. אבל בכל מקרה, כך הוא מאמין. אלוהים יטפל בכולם בבוא השעה ואת זה כבר ילמדו בכל בתי הספר – לא לדאוג. כן, המצב יוצא מגדר הרגיל.
נכון, בעיראק פחות טוב ובאפגניסטן גם לא משהו, אבל אנחנו יותר רוצים להיות דומים לקנדה או להולנד. כולם גם נוסעים הרבה בזמן האחרון. נהיה נורא זול. העם טס כל הזמן ומאוד מרוצה מזה. מאוד אוהב את ״הכל כלול״ העם. אוהב לנסוע בזול, לאכול בזול, לישון בזול וגם לחזור בזול. גם מאוד אוהבים פה קריוקי לאחרונה. שרים וצורחים בקולי-קולות ביחד, ואוכלים על האש באיזה חוף בבודרום בתורכיה והכל כאמור כלול במחיר. הבעיה היא שיום אחד נחזור לארץ ולא תהיה יותר “ארץ”, כי הקריוקי סתם פה לכולם את האוזניים ומרוב טיסות ולעיסות, אנחנו לא רואים את העננים שמתקרבים.
וכולם נורא מאושרים!
אז איך אפשר להטריד אותם עם שטויות כמו כיבוש, אפלייה וגזענות? איך אפשר להגיד משהו לא טוב על המדינה, על ראש הממשלה או על אשתו כשהכל כל כך מושלם? אז חבריי הלונדונים, אני מפחד שהכל ממש לא מושלם, שהכל אולי הולך ומתפרק לנו בין הידיים. ברור לגמרי שהצד השני גרוע לפחות כמונו, אני לא אידיוט. אבל איפה איזה מבוגר אחראי שיעשה סדר?
ודבר אחרון; אנחנו המיעוט, אלה שלא בטוחים שהכל כל כך טוב פה. אנחנו לא בוגדים, אנחנו לא תוקעי סכין בגב האומה ולא עוכרי ישראל. אנחנו אנשים שמתים על הארץ הזו, אבל כל כך פוחדים שזה הולך להיגמר. כואב הלב. בנימה אופטימית זאת, אומר לכם שוב שלום ונתראה אני מאמין בעוד איזה עשר שנים.
* הטור של גיא מרוז פורסם במגזין המודפס החדש של עלונדון, שמחולק החל מהיום ברחבי לונדון. מעוניינים בעותק דיגיטלי? הירשמו לניוזלטר שלנו.
