סיפור על חילונית ודתייה שהפכו את הקיטוב הישראלי למנוע של חיבור, ועל איך שתי נשים שונות אך דומות הצליחו לבנות בלונדון מרחב אחד, הרמוני, שמרגיש כמו בית לכל ישראלי
בלונדון, עיר בה תשעה מיליון תושבים, הכול זז מהר, גבוה ורחוק, יש רגעים שבהם ישראלים מרגישים מנותקים. הגעגוע לשפה, למסורת, לשירים של הגן, לאירועים שמרגישים “שלנו”, מתערבבים עם הרצון להשתלב, להצליח ולבנות חיים חדשים. בתוך המרחב הזה, בין תחושת זרות לצורך בשייכות, צמחו שתי נשים שהפכו למרכז קהילה ישראלית הולכת ומתרחבת: תהילה דרמון ועדינה חיימיס. שתיהן הגיעו ללונדון בתקופות שונות, כל אחת עם מסלול חיים עשיר, ובלי שהתכוונו מצאו את עצמן מובילות ארגון קהילתי שמ־צליח לגעת באנשים, לאחד ביניהם וליצור תחושת בית
אמיתית, גם רחוק מהבית. הסיפור שלהן הוא סיפור על שליחות, צורך אנושי עמוק, יצירה תרבותית וקהילה שנבנית יחד. זהו סיפור על ICE – Israeli Community Europe, ארגון הפועל ליצירת מרחב קהילתי בטוח ונעים לישראלים באירופה, המבוסס על תרבות ישראלית, שימור השפה העברית
וחיבור ליהדות ישראלית.
טוגד’ר לונדון” הוקם לפני כשנה כחלק מרשת של תשעה מרחבים קהילתיים ישראליים שעובדים שנים ברחבי אירופה, והפך למוקד של חיבור, תרבות, שייכות ותקווה עבור ישראלים בלונדון.
מסע אישי שהפך לשליחות
תהילה הגיעה ללונדון אחרי שנים של עשייה קהילתית בברלין. היא לא תכננה להיכנס שוב לעשייה ציבורית. להפך, אחרי שנים של הובלת יוזמות, הקמה וניהול ארגון ופעילות אינטנסיבית, היא ביקשה לעצמה שקט. הגעתי ללונדון כדי לחיות את חיי, לנהל מרחוק, לצאת מהסיפור הציבורי”, היא מספרת. אבל המציאות הובילה אותה אחרת. ישראלים רבים פנו אליה וביקשו מענה קהילתי שלא קיים. הם חיפשו מקום שבו יוכלו להרגיש חלק. לאט־לאט תהילה הבינה שהצורך גדול ושיש לה אחריות. “חיידק בינוי הקהילה בוחר בך”, היא אומרת,
לא את בו”. לצד זאת, תהילה מספרת בכנות שגם נתקלה בהת־נגדות. חלקה נבע מהגעת ארגון חדש, חלק מהחשש מגוף גדול עם תקציבים, וחלק, כך היא אומרת, גם מהיותה אישה דתייה. “זה כאב”, היא מודה. “אנשים האמינו לשמועות ולא לי. אבל כשפוגשים אותי, מבינים. רק שלא תמיד נותנים את הצ’אנס”. למרות זאת, היא
בחרה להמשיך. עדינה, לעומתה, מגיעה מעולם התיאטרון. שנים של יצירה, כתיבה, בימוי והפקה בארץ ובחו״ל. רק בלונדון הבינה שהעבודה שלה תמיד הייתה קהילתית. “קהל הוא קהילה לחוויה משותפת זמנית”, היא אומרת. אנשים שחווים משהו יחד”. המעבר ללונדון הפך זאת למשמעותי עוד יותר. היא יוצרת אירועים שמרגישים כמו מפגש ביתי, אינטימי, ישראלי, גם כשהם מתקיימים בלב לונדון. “לפעמים אני מרגישה שאני כותבת ומביימת מהלך של חיי קהילה”, היא אומרת. “זה לא תיאטרון, אבל זה אותו קסם, ולפעמים זה מרגיש יותר משמעותי מ׳רק׳ תיאטרון”.
איך המודל עובד?
המודל פשוט אך ייחודי: האירועים נולדים מתוך צרכים שעולים מהקהילה, שגם יוצרת יחד עם הארגון את הפ־עילויות. ההורים מובילים את אירועי המשפחות. למשל, פרויקט “טוגד׳ר בחל”ד” מאפשר לנשים אחרי לידה להגיע למפגשים עם התינוקות, להכיר ולתמוך אחת בשנייה, כשנשות מקצוע מעבירות את הפעילויות בה־תנדבות. את הפרויקט מובילה דודי זוהר, יועצת הנקה. אנחנו לא מפיקות אירועים”, אומרת עדינה. “אנחנו
יוצרות מרחב שמאפשר שייכות דרך יזמות ויצירה”. הן מדגישות נקודה חשובה: הארגון אינו מפלגתי ואינו דתי. מהות העשייה היא ליצור מרחב לכל אדם, לכל דעה, מגדר או אמונה. מי שמתקשה להאמין מוזמן לפגוש את תהילה ועדינה פעם בבר בסוהו ופעם סביב שולחן ליל הסדר, שם ישבו חילונים, דתיים, להט”בים,בריטים ואיראנים יחד ושרו מה נשתנה.
״יש לנו אג׳נדה אחת והיא בינוי קהילה״ הן אומרות. במיוחד עכשיו, כשאין גוף ממשלתי שתומך בנו”. זו החלטה אידיאולוגית ופרקטית, שמאפשרת לכל ישראלי
להרגיש בבית בלי תנאים.
מה מייחד את טוגד’ר?
לונדון מלאה באירועים קהילתיים, אבל טוגד’ר יוצר משהו אחר. האירועים אינם בנויים כישיבה תיאטרלית אלא סביב שולחנות. אנשים שותים, מדברים ומכירים. אין “במה” ו”קהל”, וגם כשיש במה, הקהילה משתתפת, שואלת, שרה ומאלתרת.
עדינה מתארת זאת היטב: “אני לא יודעת איך האירוע יתחיל או יסתיים. הקהל מוביל”. היא מספרת על רגעים שבהם אנשים ביקשו שיר שלא היה בתוכנית או יוצר שנחשף על הבמה פעם ראשונה באופן מפתיע. “זה קורה כי כולם מרגישים בבית”. הייחודיות הזו אינה רק אסתטית, היא מהותית. היא יוצרת תחושת שייכות אמיתית. “אנחנו לא מוכרות כרטיסים לקהל”, אומרת תהילה. “אלה לקהילה”.
רגעים שמזכירים למה הן כאן
תהילה מספרת על אירועים מלאים, יוזמות חדשות וחיבורים בין אנשים שלא הכירו למרות שהם שכנים. על כאלה שמגיעים לאירוע ומופתעים שאין דבר תורה, או דוכן תוכן מגויס. יש גם אתגרים: תקציבים מוגבלים, קבוצות פייסבוק שלא מאפשרות פרסום. אבל הן ממשיכות. “יש מקום לכולם”, אומרת עדינה. ״ומזמינות את כולם לשתף איתנו פעולה״ מוסיפה תהילה.
ומה צופן העתיד?
כששואלים איך הן מדמיינות את הקהילה בעתיד, שתיהן מדברות על אותו חזון: קהילה מבוססת יוז־מות של אנשים, שמתרחבת למרכזים נוספים בלונדון עם פעילות קבועה. קהילה שהיא “כלי לריפוי”, כפי שתהילה מגדירה זאת.
עדינה מסכמת: “אני רוצה עוד אנשים עם תשוקה. אנחנו כאן כדי לתת להם במה”.
״אישה של קהילה ואישה של קהל״ נפגשו בלונדון והדליקו משהו. לא הכרזה דרמטית, אלא התחלה שקטה שתפסה תאוצה. ועכשיו הן קוראות לכל מי שרוצה להצטרף.
