כאשר הגיע גורדון בראון לירושלים, השכיל קודמו בתפקיד להתפנות מן העיר ולהסדיר את ענייניו במקום אחר, כדי שלא להפריע לביקורו הראשון של האורח מאז היה לראש ממשלה. אולם התחשבותו של טוני בלייר ביורשו אינה צריכה לטשטש את העובדה כי בין השניים מתפתחת תחרות על הנהגת יוזמות השלום הנוכחיות במזרח-התיכון.
בבית לחם, כמה סמלי, הבטיח בראון לאבו מאזן חבילות עידוד העשויות להגיע לכמה מאות מיליוני שטרלינג עד אמצע העשור הבא. הוא התחייב לממן את הקמתם של 30,000 בתים בשטחים, הסכים לאמן את המשטרה המקומית, גינה את ההתנחלויות, היצר על גדר הביטחון, קרא להקלות תנועה בגדה המערבית, ביקש צדק לפלסטינים ולא שלל השגת הסכם עד סוף השנה.
בירושלים, לאחר ביקור ב’יד ושם’, הוא הדגיש את רצונו לשגר למחנה המוות באושוויץ נציגים מכל בית ספר בבריטניה, גינה את הטרור הפלסטיני, שיבח את הכלכלה הישראלית, נשבע לחזק את קשרי שתי המדינות והעריף על מארחיו שפע של מחמאות במהלך נאומו ההיסטורי בכנסת.
בראון הגיע לאזור עם חזון. הוא מכנה אותו מפת דרכים כלכלית. כמו שמעון פרס, גם הוא מאמין כי הכלכלה תפתור את הסכסוך הבלתי נגמר במרחב. מעל הכול הוא מאותת לטוני כי מה שאתה עושה, אני עושה טוב יותר. הנה לכם גורדון מודל חדש. הוא יסיג את הכוחות הבריטיים מעיראק עד סוף השנה הבאה, הוא יחנוק את פלסטין בכסף וירחיב את השער ללונדון עבור כל משקיע ישראלי מזדמן. מעל הכול, הוא יוביל יוזמה בינלאומית לבודד את איראן המגורענת. בחזית זו הוא יהיה תקיף הרבה יותר מקודמו. בראון מגלה כי אביו, שהיה כומר פרובוסלבי, היה יור הוועדה לעניני ירושלים של הכנסייה הסקוטית ואף למד עברית. הוא נהג לבקר בישראל פעמיים בשנה ולהראות למשפחה תמונות מארץ הקודש. זו הסיבה, טוען בראון הבן, שיש לו בלב פינה חמה לארצנו.
בכל מקרה, זו הפעם הראשונה בה שני פוליטיקאים בריטים מאמצים את הסכסוך לחיקם ואפילו תולים בו את גורלם הפוליטי.
YOU SAID GOODBYE AND I SAY HELLO
יש להניח שרוב הישראלים יתרגשו יותר מבואו של אזרח בריטי אחר לארץ הקודש. מי שלא נואש מן האפשרות שאחד משרידי ה’חיפושיות’ יופיע בארץ, יוכל סוף סוף לחזות בהופעתו של פול מקארטני, 43 שנים לאחר שבואם של ארבעת המופלאים נמנע על ידי הממשלה. בספטמבר הקרוב עתיד מקה לשיר בתל-אביב ויהיו כאלה שיאמרו כי המדובר בחלק מחגיגות ה-60 לציון הקמת המדינה. כזכור, לפני מספר חודשים ביקר שגריר ישראל בלונדון, רון פרושאור, בליברפול ושיגר הכאות על חטא לכיוון כל מי שהתגורר בקרבת שדות התות הנצחיים ובני משפחתם.
אביו של החכ לשעבר יוסי שריד, מי שהיה בשנות ה-60 מנכל משרד החינוך, הטיל ב-1965 ווטו על הביקור בטענה כי הוא ישחית את הנוער המקומי. שריד הבן מכחיש זאת ועומד על כך שמדובר במיתוס. יודעי דבר אחרים סבורים כי הסיבה לכך הייתה מחסור במטבע זר. כוכב בריטי אחר, קליף ריצ’ארד, הופיע שנה קודם לכן באולם ‘אדיסון’ בירושלים שהופך בימים אלה לישיבה של חסידות סאטמר. קליף לא השחית את השכונה בה הופיע. להיפך, היא נעשתה מאז יותר חרדית. קשה לומר מה חשוך יותר הפרובינציאליות של אז או הפונדמנטליזם של היום.
ילקוט הכזבים של ‘אולימפיה’
הידעתם שישראל זוממת לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית כדי לבנות במקומם את בית המקדש? הידעתם שלשם כך היא בונה גשר רחב דיו כדי להעביר עליו רכבים משוריינים היישר ל’אל אקצה’? מי שאינו מעודכן בחדשות האלה מארץ הקודש יכול היה להשכיל אילו היה מגיע ליריד האיסלאם הגדול שנערך ב’אולימפיה’ שבמערב לונדון בחודש שעבר.
ישראל מנהלת אולי מומ עם ממשלת הגדה המערבית, אולם החדשה הזאת לא הגיעה אל ביתני היריד ההומה אדם, שבחלקם נראה כאילו המלחמה בין שני הצדדים הגיעה לשיאה. חוברות תעמולה, גלויות אזהרה, מדבקות שטנה, ספרות נכבה ענפה, אפילו חוברות צביעה לילדים הוצעו לחלוקה או למכירה בעשרות באסטות, אליהן נהרו עשרות אלפי מבקרים. המילה אפרטהייד חזרה על עצמה אין-ספור פעמים.
בין הדוכנים לממכר שמן זית מהגדה המערבית או כאפיות מרצועת עזה – ניתן היה להבחין גם בארגוני המגבית המייצגים למעשה את החמאס, הנחשב בבריטניה לארגון טרור בו הממשלה אינה מכירה. לידם הוחתמו מאות מזדהים המבקשים לתרום ולהתרים, לחתום ולהחרים. כמי שהיה אולי הלא-מוסלמי היחיד בקרב ההמון, לא הייתי מופתע אם הייתי נתקל גם בתחנה לגיוס לוחמי חופש.
יור קרן הקיימת לישמעאל הסוף
יש לשער שמעטים בלבד מבאי היריד ידעו על מותו של אחד ממייסדי אשף שהלך לעולמו בלונדון, במהלך החודש החולף בגיל 77. ג’אוויד אל רוזאיין, יליד עזה, היה ראש המגבית הפלסטינית ומאמין גדול בדו-קיום ישראלי-ערבי. כוכבו דעך מעל שמי המזרח התיכון ביום בו מתח ביקורת על תמיכתו של יאסר ערפאת בפלישה העיראקית לכוויית ב-1990.
הוא לא הסתפק בכך ולאחר שתיקה ארוכה הרהיב עוז לשאול בקול לאן נעלמו המיליונים שהגיעו לכיסיו של הראיס. כמה מהם, 100 במספר, שוגרו לקופתו בשני משלוחים עי סדאם חוסיין. ערפאת רתח מזעם והחליט לחסל את הקריירה הפוליטית של חברו לשעבר. הוא חטף אותו מביתו באבו-דאבי במטוס פרטי בסיוע השלטונות המקומיים, וכלא אותו במעצר בית בעזה בטענה כי האיש גנב מעל חמישה מיליון פאונד מכספי הארגון.
האשמה הייתה חסרת שחר. ג’אוויד עצמו היה מולטי-מיליונר בזכות חברת בנייה בשם ‘קורדובה’, אותה הקים במפרץ בשנות ה-60. בשל מחלת הסרטן בה לקה, הוא הורשה לצאת לטיפול רפואי בקהיר, אולם מספר ימים לאחר מכן פרצה קבוצה של אנשים חמושים אל חדרו בבית החולים והחזירה אותו לעזה. החטיפה השנייה נעשתה בשיתוף פעולה עם המשטר המצרי.
רק לאחר לחץ בינלאומי ובשל התערערות מצבו הבריאותי, הוא שוחרר לבסוף ממעצרו לטיפול בירושלים. למרבה האירוניה, ישראל הייתה מעורבת במאמץ להעבירו ללונדון בה מתגוררת בתו, מונה. היא כתבה לי לאחר מותו: אני מקווה כי הדור שלנו ימשיך למצוא דרך בה נוכל לחיות בהרמוניה. זה היה תמיד חלומו של אבי.
קצרצרים
***מי שרוצה לדעת כיצד נולדה הבעיה הפלסטינית לפני למעלה מאלפיים שנה שנה,ילך לתערוכה המקיפה אודות הקיסר אדריאנוס שנפתחה בסוף יולי במוזיאון הבריטי. אדריאנוס מוכר יותר בבריטניה כקיסר הרומי שבנה את החומה שהפרידה בין אנגליה לסקוטלנד, אולם אנו זוכרים אותו כמי שדיכא את המרד היהודי בארץ יהודה, הרס את בית-המקדש וטבח ב-600,000 איש.
בתחילת המרד הגדול נחל הצבא הרומי תבוסות קשות ואיבד שני לגיונות. אדריאנוס נאלץ להעביר חיילים מאנגליה לארץ ישראל כדי למלא את החסר ולאחר שמיגר את לוחמיו של בר כוכבא, הוא קרא לירושלים איליה קפיטולינה וליהודה פלסטינה.
***בפסטיבל באקסטון בדרבישייר מועלית האופרטה ‘שמשון’ של הנדל בגרסה עכשווית, והיא נערכת ברצועת עזה של היום. המקהלה עומלת קשה כדי למלא שני תפקידים המתנחלים הציונים והפלסטינים החמושים…
