כשאני מספרת לקרובים בארץ שיש כאן שמש, אני שומעת מהצד השני את קריאת ההתפעלות הצינית וואוו כאילו אני ילדה קטנה, כאילו הם דיברו כרגע עם הבת שלי בת השנתיים וחצי. אבל מי שלא גר כאן לא יכול להבין עד כמה השמש משחקת תפקיד מרכזי ומשפרת את מצב הרוח, ואם היא מגיעה בוויק-אנד אז היא משפיעה על כל השבוע שאחריו.
אי אפשר להתרגל לזה. לא כשבארץ כולם מספרים שהם בים, נוסעים לאילת או שבדיוק התקינו מזגן. במיוחד לא כשהולכים באוקספורד סטריט ובכל חלונות הראווה מוצגים רק בגדים קצרים – כאילו בחוץ יש מינימום 32 מעלות. כאילו שיש מה לעשות עם חולצה קצרה, שעולה 50 פאונד, יותר מיומיים-שלושה בעונה. הרי ממילא נכסה אותה במעיל כדי שלא יהיה קר ואז לא נהנה ממנה באמת. אז בשביל מה? וכאילו שהילדים באמת יכולים ללכת כאן עם מכנסיים קצרים, שמלות מתוקות וסנדלים. אבל אין להם ברירה – כי כל השרוולים הארוכים אופסנו אי שם במחסנים ומחכים שיגיע החורף, זה עם הספרה הבודדת ליד סימן המעלות. נראה כאילו כל הלונדון הזאת מכוונת אך ורק לתיירים שמגיעים בקיץ, כי זו העונה היחידה שהם יכולים להיות כאן מבלי שיהיה להם מאוד מאוד קר. הם מעמיסים מזוודות עם בגדים קצרים ובורחים בחזרה לארצות החום. ומה עם אלה שגרים כאן?! בשבילם המציאו פטנטים חדשים – סנדלים עם גרביים ומכנס קצר שמתחתיו טייץ. זה לא עובד כי זה לא ממש נוח!
אבל כשהשמש יוצאת, נשלפים פתאום הבגדים שלבשנו פעם, כשהיינו בארץ. פתאום החולצה (שבכל זאת קנינו ברחוב אוקספורד כי לא יכולנו לעמוד בפיתוי) באה לידי ביטוי במלוא הדרה וההשקעה נראית שווה מתמיד. קשה להחליט לאיזה פארק נלך קודם ולא רוצים לנסוע רחוק מידי כי חבל לבזבז שעתיים באוטו ולקחת את הסיכון שהשמש תחליט להיעלם בדיוק כשנגיע ליעד. מרימים טלפון לארץ ומספרים לכולם שהשמש בשמיים, ואומרים לפחות פעם אחת בשעה – הלוואי ומזג אוויר כזה יהיה כל הקיץ.
לאחרונה נתקלתי בשיר חדש מאת הזמרת והיוצרת הישראלית, שירה פרבר, לונדון. פרבר כתבה את השיר לפני מספר שנים כשהייתה צעירה, לטענתה, והייתה בטוחה שהייעוד שלה הוא לגור באירופה, כלומר כאן. בשיר, המלנכולי משהו, היא כותבת בטח שאני שמחה / יושבת ליד התנור עטופה בשמיכה / כולם כאן כל כך נחמדים שבא לי למות / להפסיד את החגים, את החום, את האלימות. מוטיב מזג האוויר חוזר שוב ושוב ומשפיע באופן ישיר על מצב הרוח. אבל גם אצלה הייאוש בסוף נעשה יותר נוח – פה ושם אני צוחקת / פה ושם אני בוכה / יש כאן מוזיקה נהדרת / יש כאן אחלה אווירה. בטח כשהיא כתבה את סוף השיר השמש שוב הציצה והביאה עמה איזו נימה אופטימית – אבל אז שוב נעלמה – עד לפעם הבאה.
