בדומה לאביה, המפיק הידוע שמואל צמח (ז”ל), גם מפעל החיים של הילה מוסיוף נבנה סביב הבמה. לפני כ-17 שנה היא התחילה ללמד כמה ילדים, וכיום, בית הספר שלה הנקרא “קידנזה“, מונה יותר ממאה תלמידים ועוד עשרות שמחכים ברשימת המתנה ארוכה.
“השנה זו תהיה הפעם הראשונה שאבא שלי לא יהיה איתי בהופעה”, אומרת הילה בקול שבור מדמעות, כשהיא נזכרת באביה שנפטר בשנה שעברה. “למרות שהוא היה מאוד חולה בשנים האחרונות, הוא עדיין היה מגיע על כיסא גלגלים. טס את כל הדרך מהארץ כדי לראות את העבודה שלי. זה יהיה קצת קשה. הוא היה חלק מאוד גדול בחיים שלי והייתי באמת בת-מזל להיוולד לכזה בנאדם שהיה אגדה. הייתה לו כזאת השפעה על התרבות והמחול שנחשפתי אליה. אני בטוחה שזה נתן לי הרבה”.
מה שהילה מתכוונת אליו הוא המופע השנתי הגדול של “קידנזה” – It’s Show Time – שמציין הפעם את שנת הפעילות ה-18 של בית הספר. זו הפקה גדולה שעליה היא ותלמידיה עמלים במשך חודשים ארוכים, שתיערך ב-6 במאי, בתיאטרון הנחשב The Place ביוסטון. בניגוד להפקות קודמות, שבהן הילדים השתתפו כחלק ממופע או הצגת ילדים, הפעם זו תהיה הופעה של מחול נטו וגם שירה של כמה מהרקדניות שהן גם זמרות. הרקדנים יופיעו עם מגוון הסגנונות שנלמדים בבית הספר, כמו בלט, מודרני, ג’אז, סטפס, היפ-הופ וגם נאמברים ממחזות זמר.
השושלת המשפחתית ממשיכה
את ההשראה למופעי מחול קיבלה הילה משני הוריה. כילדה היא נזכרת איך גדלה בסטודיו למחול של אימה, ברכה צמח, שגם הרימה הפקות ענק עם תלמידותיה. “אכלתי, ישנתי, שתיתי ונשמתי את זה מהבית”. את השושלת המשפחתית של אהבת הבמה היא כבר הנחילה לילדיה – שלושתם גדלו והופיעו בבית ספרה. כיום, הבכורה בהן, ג’ודי, משמשת כיד ימינה של הילה – היא מורה, יוצרת וכוראוגרפית, וגם לומדת באוניברסיטה מנהל עסקים. הקטנה יותר, מיה, רוצה לקחת את זה לקריירה מקצועית ומתכוננת לקראת לימודים בקולג’. והבן, אריאל, החליט להתרכז יותר במוזיקה ומתקלט תחת השם די.ג’יי ארי חומוס (Ari Houmous).
במשפחה המורחבת שלה, הילה מכלילה גם את תלמידיה למחול. “זה באמת כמו משפחה”, היא מודה. “כל ילד הוא כמו פרח בגינה שלי. אני לא רוצה לפתוח עוד סניף ולהתרחב. אני ממש בוחרת אותם עם פינצטה. בדרך כלל אני מקבלת אותם כשהם בני 3 – 5 והם נשארים אצלי 10 – 12 שנים… אני מאוד מתרגשת לראות את הבנות גדלות לנגד עיניי ולהיות חלק כל כך מעורב בחיים שלהן. ולראות את האימהות, שהן גם כן כל כך מעורבות ומשקיעות ונותנות מעצמן, ובאות לחזרות, ועוזרות מאחורי הקלעים לאפר ולסדר ולהלביש. כולם מאוד דרוכים ורוצים בהצלחת המופע”.
הכל התחיל ממופע אחד בלונדון
הילה נמצאת כבר 24 שנים בבריטניה. בישראל למדה בבית הספר למחול “בת דור” וסיימה תואר ראשון באקדמיה בירושלים. אל לונדון היא הגיעה כדי ללמוד תואר שני, אותו סיימה ב”טריניטי לאבאן” (Trinity Laban), ואז מיד החלה ללמד מחול בבתי ספר, כמו JFS, “קינג סלומון” ו”מתילדה מרקס”.
“זה התחיל ב-2001, כשמלכה ליאון (ממייסדות “מועדון העסקים הישראלי בלונדון”, א.ג.) פנתה אליי. הבנות שלה למדו בזמנו ב’בית הספר האמריקאי’ והיה International Day. היא שאלה אותי אם אני יכולה לעשות משהו שמייצג את מדינת ישראל”, הילה נזכרת. היא החליטה באמת להכין הופעה, עם כמה בנות שלימדה, שתייצג את ישראל על כל סגנונותיה, כמו ריקודי הורה, מזרחי וחסידי.
בעקבות ההצלחה, הן הופיעו באירועים שונים של הקהילה בלונדון. “אחר כך התחיל ביקוש מאוד גדול, אז החלטתי לפתוח כיתה”, ממשיכה הילה. “ומכיתה זה הפך לשתיים ולשלוש ולארבע ולחמש כיתות, ועכשיו יש בבית הספר 130 תלמידים. ורשימת המתנה של אולי 60 ילדים שרוצים להיכנס לבית הספר”.
הילה מספרת שכיום יש כבר דור שני ב”קידנזה” – שבו לומדות הבנות של הילדות ההן מהקבוצה הראשונה. בנוסף, שתי תלמידות בוגרות, שבילו 12 שנה בבית הספר, החליטו לפרוש כנפיים והתקבלו לקולג’ של מחול כדי להפוך את הריקוד לקריירה מקצועית.
כמו בתי ספר אחרים, גם ב”קידנזה” יש מעין טיול שנתי ובו הם נוסעים לאזור כפרי באנגליה כדי ללמוד, לטייל ואפילו לערוך קבלת שבת. “זה משהו שעובד בצורה חזקה על גיבוש ועבודת צוות. רואים את זה גם על הבמה… הן חברות וממש מגיל צעיר חשוב לי שיהיו מאוד אכפתיות ושיתמכו אחת בשנייה. יש אווירה מאוד מיוחדת. אנחנו חוגגים ימי הולדת וחגים בסטודיו”.
טוביה צפיר, יובל המבולבל ומשה דץ נדהמו מהילדים הקטנים
מתוך 130 התלמידים בבית הספר יש שני בנים. כולם יהודים, חלקם ישראלים וחלקם אנגלים. “אומנם אני עובדת איתם פעם או פעמיים בשבוע, אבל הרמה היא מאוד גבוהה”, אומרת הילה בגאווה. “אני דורשת מהם כאילו הם רקדנים בווסט-אנד… הם מאוד חדורי מוטיבציה ואני משתדלת לעשות את זה מעניין ומגוון ולעורר בהם השראה בכל דרך על ידי משחקים, אביזרים, שירים או מוזיקה. ממש לקחת את זה לכל מיני מקומות שימשכו וירגישו שכל שיעור זה משהו אחר… כל האומנים שהיו מגיעים להופיע איתנו בלונדון אמרו לי ‘וואו! השקט והמשמעת והאנרגיה’. מטוביה צפיר ויובל המבולבל ועד למשה דץ. הם נדהמו מאיך שהילדים הקטנים האלה, בני 4 – 16, עובדים בצורה כל כך מדויקת, מקצועית ומרתקת”.
כמו עם הילדים, הילה דורשת הרבה גם מעצמה. “אני הולכת להרבה מאוד מופעי מחול, עושה קורסים של העשרה ולומדת כדי לקבל השראה ולבוא עם חומרים ודברים חדשים לתלמידים המהממים שלי, שאני מחכה שסוף השבוע ייגמר רק כדי לראות אותן ולתת ולתת”.
מה החלום הגדול שלך?
“להמשיך ללמד ולהעשיר ולתת, ולראות את הבנות שממשיכות את מפעל החיים שלי”.
