בטיוב, בדרך למופע: בחור היפסטרי מזוקן, עטוף בבדים משובצים, חגור בתיקים מאחור ומלפנים וחבוש מצנפת עם פונפון נכנס לרכבת עם גיטרה. הוא עוצם עיניים, שר גבוה בפלסט בלי חשבון ומנגן שירים מטופשים שהוא ממציא על המקום, ?הרכבת לא זזה לשומקום, הרכבת הזאת לא זזה לשומקום. צריך להגיע לקמדן…?. שניים מהנוסעים מגחכים, השאר חסרי הבעה ושותקים כמו דגים קפואים בסופר. מה הקשר בין הבחור הזה ובין המחזמר האחרון של אנדרו לויד ובר? התשובה תתברר אולי בסוף.
ובר הגשים חלום – הוא עיבד את סרט הקאלט School of Rock (מ?2003) למחזמר. במשך שנים הוא ניסה להשיג את הזכויות לכך ומאמציו נשאו פרי ב?2015 כשזכה להעלות את המחזמר בברודווי. כשנה לאחר מכן הגיעה הבכורה גם לווסט-אנד. העלילה זהה לזו שבסרט ומתמקדת בדיואי פין (בפ?א רפה) – מוזיקאי כושל המתגורר כשותף בדירה של אחיו, נד שניבלי. אחרי שפוטר מלהקת הרוק שהוא בעצמו הקים, דיואי מתחזה לאחיו, העובד כמורה מחליף, כשהוא עונה לשיחת טלפון בה מציעים לו משרה זמנית בבית ספר יוקרתי, שאליה הוא מסכים בשמחה אחרי שהוא שומע את המשכורת. בלי שום ניסיון חינוכי, דיואי מגיע אמנם לכיתה אבל לא ממש מלמד את התלמידים – עד שהוא שומע אותם מנגנים בהרכב של בית הספר ומבין את הפוטנציאל המוזיקלי שלהם, ואז הוא מחליט לעשות להם בית ספר לרוק ולהקים איתם להקה.
דווקא בגלל העובדה שמדובר בהפקה של אחד השמות המצליחים בתולדות הזאנר, יש סכנה למסחור יתר, ואכן, הפתיחה לא מזהירה. חברי להקת הרוק No Vacancy עטויי פאות, עושים עצמם מנגנים ומבצעים שיר רוק במשחק מוגזם עד כדי קיטש קלישאתי. ואז הפוקוס עובר לדיואי, שמנסה להרשים בסולו גיטרה, אך אף אחד לא מתרשם. את דיואי מגלם השחקן בעל שם המשפחה הדומה, דיוויד פין. לפין יש מבנה גוף דומה לכוכב המקורי מהסרט עם הבטן המשתפלת, אבל הוא לא ג?ק בלאק. אמנם הוא משחק טוב, ניחן בחינניות אנרגטית וכבריטי הוא מרשים במבטא אמריקאי אמין, אבל נגזר עליו לעמוד בהשוואה לדמות שבסרט, וזה כנראה בלתי אפשרי להיכנס לנעליו הגדולות של בלאק עם הכריזמה והמניירות הכובשות שלו.
נקודת האור במחזמר מפציעה כשעל הבמה משתלטים השחקנים הילדים שובי הלב, שמנגנים ושרים בעצמם, ומשתוללים ומשתובבים באופן שקשה לא לחייך מולו. דמיינו ילדה קטנה עם שתי צמות ולחיים שדורשות צביטה של דודה מנגנת במיומנות בגיטרת בס, שהיא קצת יותר גדולה ממנה – זה בערך הדבר הכי חמוד שאי פעם נראה על במה בווסט?אנד. בערב שבו צפיתי שיחקה בתפקיד זה סלמה הנסן, אבל יש שלוש קבוצות שונות של שחקנים?מוזיקאים צעירים שמתחלפות ביניהן במהלך השבוע.
העלילה המצוינת של הסרט מחזיקה גם בתור מחזמר. חלק מהשירים שנוספו על אלה שהיו בסרט כנראה מיותרים, אבל מצד שני אולי הם פשוט שיטה מוצלחת לדחוס דיאלוגים ארוכים לדקה. רוב הבדיחות נשמרו, חלקן עברו מודרניזציה ואנגליזציה – בכל זאת, עברו שנים ובתקופה ההיא עדיין לא שמעו על הקרדשיאנס ועל שיחות טלפון מטרידות בנוגע ל-PPI. כמו כן, נעדרו ניואנסים קטנים שמוכרים למעריצי הסרט, למשל הבדיחות על המורה להתעמלות ועל הזמרת אניה. יש גם הומור עצמי, כמו בדיחה מסוימת על השיר Memories מתוך המחזמר Cats של ובר, שהועלה במשך שנים באותו תיאטרון (New London Theatre). כל זאת מרמז, שמדובר בסך הכול במופע קליל שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, וכנראה אמור להיות מיועד יותר לילדים ולבני נוער.
הסוף נגמר ב?היי? מטורף ומבריק, שמצליח להשכיח כל דבר רע שאפשר לחשוב על ההצגה. למי שלא ראה את הסרט – זו הזדמנות טובה לחוות את העלילה ולהישבות בקסם משחקם ונגינתם של הילדים. למי שכן ראה – תגיעו, אבל בלי ציפיות מיוחדות.
האופוריה קצת פוחתת כשחוזרים למציאות. ליד תחנת הטיוב של טוטנהאם קורט רואד מנגנת להקת רוק בצומת הקר. היא נשמעת בסדר, אבל הפער בין המוזיקה והתנועות הסוחפות של הילדים על הבמה ובין המונוטוניות והתזוזות העייפות של נגני הרחוב המבוגרים ניכר. רוק הוא כנראה בית ספר שפשוט מתבגרים ממנו. אבל יש בינינו מעטים שעדיין חיים אותו גם במציאות, כמו אותו בחור מהטיוב.
School of Rock: The Musical
New London Theatre
166 Drury Lane, WC2B 5PW
Tube: Covent Garden
לרכישת כרטיסים:
עד 9/4/2017. ב-ש, 19:30. ש, 14:30. £25-£75.
