אתחיל בוידוי, כזה שמעולם לא אמרתי בקול רם באף פורום משפחתי – אני שונאת חגים.
זהו, אמרתי את זה. בעצם לא, יש עוד: אני ממש שונאת חגים. פורים למשל, עושה לי פריחה רק מהזכרון החושי של האודם שאמא מרחה לי על הלחיים בגיל 8 כמלכת הלבבות; חנוכה מעיק עליי עם כל הדלקות הנר האלה שחייבים להיגרר אליהן חצי מדינה בגשם בשביל עוד מנה של לביבות קרות ושירים בדציבלים גבוהים מדי; וחג הפסח, סליחה אבא, היה החג האהוב עלי רק בימי כדיילת באל על, כשבדרך קבע הצלחתי להימנע ממנו על ידי התנדבות לטיסת החג שהשאירה אותי בניכר לכל אורכו מה שגרם לי להגיד בצורה כה משכנעת בכל שנה מחדש “אוי לא, איך גם הפעם אפספס את הלוקשן של סבתא”.
אוקיי עכשיו הוצאתי הכל. מצטערת, קראו לי יהודייה רעה, ישראלית פגומה או סתם מבאסת, אבל אני חייבת להגיד שלא חייבים להיות בארץ כדי להרגיש את אוירת החג. פשוט מאוד לא מרגישים אותה. נהדר לא? ואז הגיעה גברת קורונה. משביתת השמחות הרשמית של 2020 ואם כל המגיפות שהרסה ופירקה כל חג עד עתה, מארץ הקודש ועד קיימברידג’ אנגליה.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
גם אם הייתי רוצה, לא יכולתי לחגוג השנה אף חג או מועד ולא אשקר, גם לי כבר נמאס. כי עד השנה אלה היו הבחירות שלי ושלי בלבד שלא לחגוג את החגים. להזעיף פנים למשמע שיר הלל לשקדיה הייתה בחירה עצמונית וכשפיספסתי (שוב) ארוחת חג ידעתי שהשליטה על-כך בידי. אבל דווקא הפעם, כשיכולת הבחירה נלקחה ממני וניצבתי מול עולם משותק ועומד מלכת בלי האפשרות לסרב לגפילטע פיש גם השנה או להמציא עוד תירוץ שחוק על אי-הגעה, הבנתי: אני מתגעגעת. אני מתגעגעת לעזור לאמא שלי לערוך את השולחן בסלון, להציב בו את סידור הפרחים שרק היא יודעת לעשות הכי יפה בעולם ולהדליק את הנרות שמפיצים אור אחר בבית.
אני מתגעגעת ל-“שאאאלוווום” של בני הדודים בכניסה ויודעת שעוד מעט, אחרי כוסית או שתיים, יהיה פה אפילו מצחיק עוד יותר; מתגעגעת לאחיינים ולאחייניות שלי שלא ראיתי כבר כל-כך הרבה זמן ובטח גדלו מאוד. מתגעגעת לדודה המבוגרת שתספר לי סיפור שאולי כבר שמעתי (ואולי לא) על איך היה החג פעם כשסבא עוד היה בחיים וישראל הייתה קצת אחרת.
אז למרות הכל, וגם אם עדיין יש בי גם את יעל המעט קפוצה, זו שתמשיך לחפש מדי פעם מה מעצבן אותה בחג, או מה הייתה משנה, למרות כל אלה השנה אני אעשה מאמץ- קורונה או לא – ואשב לשולחן החג בארץ, כמו פעם. כי האמת היא שזה חסר לי ובמיוחד השנה. ותודה לך קורונה. עשית את שלך ואת מוזמנת לצאת כמו שבאת ובבקשה תגידי לאליהו זכורלטוב שהוא יכול להיכנס, כי אם כבר אז כבר, שיצטרף גם. בכל זאת, התפספסנו השנה.
