התופעה השנייה היא שכולם נורא, אבל נורא עצבנים. בואו נגיד – לא רגועים לחלוטין! וזה עוד בקיץ שדווקא התחיל נחמד. אף מלחמה עוד לא התפרצה עלינו, איראן עוד לא סיימה להכין את הפצצה הראשונה ואפילו ביבי פחות מעצבן. הציבור, למרות שחם לו, מראה עירנות גבוהה והחליט להפסיק להיות פראייר מרכזי. זה התחיל עם מחאת שעון הקיץ, מחאה שחתמו עליה כ-300 אלף איש והובילה בסיכומו של יום להארכה של השעון הזה. לא הארכה מספיקה, אבל בכל זאת שיפור. זה המשיך בעוצמה מטורפת עם מחאת הקוטג’. זוכרים קוטג’? אני לא בטוח שיש לכם את המוצר המשובח הזה בלונדון. מדובר במוצר שזכה לא מזמן במקום הראשון במצעד הישראליות. הישראלי הממוצע אוהב אותו יותר מהדגל, יותר מהפלאפל. כן כן. עד כדי כך אוהב. אז התחילה מחאה וחרם צרכנים כי התברר שהקוטג’ נהיה יותר יקר מהמשכנתא ושלושה חבר’ה מבני-ברק הובילו כאן מחאה שתפסה בשניות את כל העם, ולא תאמינו, היצרנים העשירים נכנעו והורידו את המחיר.
עכשיו כולם מתלהבים, כך שכל יום מתחילה כאן מחאה חדשה. בתחילת יולי, למשל, החליט ילד בן 17 להוביל את מחאת הפופקורן. מתברר שישראל, שהיא בכלל מולדת הסברס, מוכרת פופקורן במחיר היקר בתבל. הבחור הצעיר החליט להפסיק את החגיגה והוא מוביל מחאה בפייסבוק (בטח בפייסבוק, אף אחד לא יוצא כאן לרחוב בתקופת יולי-אוגוסט), שמכילה כבר 5,000 נערים ונערות, שהודיעו שמהעשירי ביולי לא קונים יותר את הלבן היקר והקופצני הזה. אני מאמין שגם בזה תהיה הצלחה. אבל הבשורה הגדולה מכולן היא הוועדה שמינה ראש הממשלה לבדיקת האפשרות של הארכת סוף השבוע, בדומה לזה שיש לכם. כלומר, יום חופש עממי לכולם בימי ראשון. זה באמת יהיה אושר גדול ואני הבטחתי כבר שאתן את קולי בבחירות הבאות לסילבן, אם היוזמה תקרום עור וגידים ואם הוא יעזוב את הליכוד, כי יש גבול כמובן לכל התחייבות.
וכל זה קורה תוך כדי הסיוט הזה ששמו הקיץ הישראלי וממלא את ליבנו גאווה גדולה כי סוף-סוף הישראלי הממוצע מרים ראש, לא מוכן שידרכו עליו כל הזמן (רק חלק מהזמן) והוא יוצא לקרב חייו – הקרב על הכיס שלו. אחרי כל כך הרבה מלחמות, מוצדקות יותר ומוצדקות פחות, סוף-סוף קרב – עם שורה תחתונה, עם תוצאה אמיתית, ללא שפיכות דמים וללא פצוע אחד.
מי שכמעט לא עבר את הקיץ הזה בשלום הוא שר הביטחון לשעבר, יושב ראש מפלגת העבודה לשעבר (ואולי בעתיד), עמיר פרץ. כמעט עצרו אותו בלונדון, ממש אצלכם. התברר שהאיש התעקש לעצור בעיר שלכם בדרכו חזרה מארצות הברית ומיד כל מיני קבוצות אנטי-ישראליות ניסו להוציא נגדו צו מעצר. בסוף הבריחו אותו בדקה ה-90. אני מציע לכם, אם אתם גרים בשכנות לאותן קבוצות שניסו לתפוס את (הדג השמן) עמיר פרץ, ספרו להם שלא כדאי, חבל על המאמץ. יותר מדי אנשים במפלגת העבודה ישמחו אם הוא יישאר בלונדון כמה שנים. השאלה הגדולה היא אם כל איש צבא לשעבר מסתכן בבואו אליכם. אני למשל, הייתי מפקד להקה צבאית בצבא. האם גם אני על הכוונת?
