מי לא הכיר את מרי קולבין? בקרב קהילת העיתונאים של ירושלים ולונדון לא היה אחד שלא זכה להעריך את עבודתה. האישה הזאת, שחשפה בשעתו את מעשי השחיתות של יאסר ערפאת, התגוררה בישראל עוד בשנות ה-80′ וכיסתה את האינתיפאדה הראשונה. אחר כך היא דיווחה מצ’צ’ניה ומבוסניה, נפצעה בסרי לנקה וסיכנה את חייה בכמעט כל עימות אלים עלי אדמות. אולם, כפי שהעידה יממה לפני מותה, בכל חייה היא לא חוותה מחזה כה מזעזע כפי שנגלה לנגד עיניה בעיר חומס.
מהצטברותם של הדיווחים ניתן לומר בוודאות כי המשטר הסורי העלה את העיתונאית האנגלו-אמריקאית על הכוונת בכוונה תחילה ופשוט הוציא אותה להורג. כך עלה גם מהאזנה לתקשורת שהתנהלה בין קציני צבא. היה זה לאחר שביקרה יום קודם לכן במרפאה ארעית ממנה סיפרה לערוצי טלוויזיה על מותו של תינוק שנהרג מפגזיו הרוסיים של בשאר אל אסד.
ההיפך הגמור של קולבין היא אישה אחרת, אסמא אל אסד, אשתו האנגלו-סורית של הנשיא, שטרחה להעביר הודעה לעיתון בריטי ובו אמרה כי היא ממשיכה לתמוך בבעלה, לצד תפקידיה האחרים, הכוללים גם ניחומי אבלים. משפחתה הסונית של אסמא היא מן העיר המופגזת, חומס, בה נהרגה קולבין. בני הזוג, כזכור, נפגשו לראשונה בלונדון ושנה לאחר שנכנסו לארמון הנשיאות בדמשק הוזמנו על ידי טוני בלייר לביקור בדאונינג סטריט, ממנו נפרש למענם שטיח אדום עד ארמון בקינגהאם.
תופרים חליפה
ממשלת הלייבור, בחוכמתה הרבה, התירה בשני העשורים האחרונים לכ-60 אלף סומלים להימלט ממלחמת האזרחים בארצם ולהיקלט בבריטניה. זה לא מותיר ספק, בקרב השירותים החשאיים, לשאלה מאין יגיע גל הפיגועים הבא שישטוף את לונדון. מאות סומלים צעירים שגדלו או נולדו באנגליה, חזרו למולדתם והצטרפו לשורות השבאב, המיליציה המוסלמית, המהווה את ראש החץ של אל קאעידה בקרן אפריקה. באמצע החודש החולף התגלו בבירה, מוגדישו, שתי חליפות נפץ אשר היו מיועדות למחבלים-מתאבדים. 60 מהם כבר מוכנים לרגע בו ייקראו לדגל. כמה מהם הצהירו על כוונתם לפגוע במדינה שאימצה אותם לחיקה. הסיבות לכך כבר הוצאו מהמגירה: הצעירים האלה חשים כי החברה הבריטית לא התייחסה אליהם כראוי ועל כן אינם חשים שייכים אליה.
ראש הממשלה, דיוויד קמרון, היטיב להבין את הסכנה הנשקפת לארצו מהתפוצה הסומלית וארגן כנס בינלאומי האמור להעניק למדינה זו את ההזדמנות האחרונה של חייה. הוא הביע דאגה מפורשת מהאפשרות שהשבאב מרעיל את מוחם של הסומלים המתגוררים בבריטניה.
פייסנות מבישה
הקרקס הפוליטי סביב עתידו של מטיף השטנה הפלסטיני, אבו קטאדה, מעמיד את הממשלה הבריטית הנוכחית באור נלעג למדי. העובדה שדיוויד קמרון ושרת הפנים שלו, תרזה מיי, לא שיגרו אותו כבר מזמן להיתרו עם כרטיס טיסה בכיוון אחד למולדתו, ירדן, רק מוכיחה את רפיסות כוחה של ההנהגה השמרנית, שהבטיחה לנו במערכת הבחירות רחובות נקיים מטרור. ההחלטה השערורייתית של בית הדין לזכויות אדם של האיחוד האירופאי שלא לאפשר את הסגרתו לעמאן רק מעידה על כך שלבריטניה אין אפילו את היכולת להגן על אזרחיה מפני מנהיגי הג’יהאד, לרבות מי שכונה השגריר של בין לאדן באירופה.

הגיע הזמן שלונדון תלמד מפריז. זו גירשה בשעתו מטיפי שטנה אלג’יריים, תוך התעלמות מוחלטת מפסיקה דומה של אותו בית דין, ושילמה על כך בקנס כספי מגוחך. בינתיים, שוחרר אבו קטאדה לבני משפחתו ותרזה מיי מתעתדת לטוס בקרוב לירדן על מנת להתחנן בפני ראשיה כי לא יעשו נגדו שימוש משפטי בעדויות שנגבו בעינויים.
אותה תרזה עושה שריר כאשר מדובר במתנגדת משטר איראנית. מרים רג’אווי היא נשיאת המועצה הלאומית של ההתנגדות האיראנית. היא יושבת בגלות צרפת עשורים רבים ונחשבת לפעילה בולטת נגד משטר האייטולות בטהרן. חברי פרלמנט בריטים הזמינו אותה לשאת דברים בפניהם, אולם הגברת לא מוכנה להעניק לה אשרת כניסה. הסיבה? על מנת שלא לפגוע ביחסים של בריטניה עם איראן. ואם תבקשו ממנה פירוט, היא תוסיף ותאמר כי ההיתר עלול לחבל במאמצי השכנוע למנוע מאיראן נשק גרעיני ועלול אף להזיק לשלומם של אזרחים בריטים המתגוררים באיראן.
רג’אווי כבר הופיעה בפרלמנט האירופאי, אולם דווקא הבריטים מפגינים פייסנות מבישה, למרות ההחלטה שלא למכור להם נפט. הפוליטיקאים שיזמו את הביקור שלא יצא אל הפועל עומדים לתבוע את מיי בבית-המשפט העליון. אפילו אחמדינג’אד מתגלגל מצחוק.
בעניין איראני אחר, יש אסימון שהתגלגל והמתין חמש שנים עד שנפל; מאז 2007 החזיקה ממשלת איראן ערוץ טלוויזיה תעמולתי ששידר את שקריו מתוך לונדון אל רחבי העולם באין מפריע. בחודש ינואר פסק Press TV לפעול. הגוף המפקח, אופקום, סילק אותו מהאוויר. אלא שלא תכניו המתלהמים של הערוץ הביאו לסגירתו, אלא סירובו לשלם קנס בסך 100,000 פאונד בשל ראיון עם עיתונאי של הניוזוויק, שנערך תחת איומים. גם העובדה שעריכת הערוץ נעשתה בטהרן ולא בלונדון היוותה עילה לסגירה. מה נעשה עכשיו בלי חבר הפרלמנט לשעבר, ג’ורג’ גאלוויי, מדור הספרות של קן ליווינגסטון, לוריין בות’ ואיבון רידלי שהתאסלמה בטהרן לאחר שנפלה בשבי הטאליבן?
השלום יהיה לטיני
כאשר בלונדון ובבואנוס איירס מציינים 30 שנה למלחמת פוקלנד, משגרים הבריטים צוללת גרעינית לאיזור ומודיעים כי הנסיך וויליאם יגיע לאיים במסגרת שירותו הצבאי. הארגנטינאים, לעומתם, מגיבים בכעס על מה שהם רואים כפרובוקציה פוליטית וצבאית. לטענתם, במידה לא מעטה של צדק, מדובר בשארית קולוניאלית של מעצמה לשעבר והם דורשים את השבתם של המאלווינס לחיקם.
אלא שלסכסוך הזה יש קשר למזרח התיכון. הארגנטינאים משווים את מצבם לזה של תושבי הגדה המערבית, ומאידך, הפלסטינים תומכים בדרישה הארגנטינאית, תוך שהם מאשימים את הבריטים באחריות להקמתה של מדינת ישראל. ואם זה לא מספיק, משלחת ישראלית-פלסטינית נפגשה עם הנשיאה, כריסטינה קירשנר, וזו הבטיחה לאורחיה כי ארצה תעמוד בראש יוזמה של מדינות אמריקה הלטינית להשכין שלום בין ישראל לשכנותיה.
אמרה לבייקום שלום
לורנה פיצסימונס, מנהלת השדולה הפרו-ישראלית בייקום, פרשה לאחר שש שנות עבודה בארגון. פיצסימונס, לשעבר חברת פרלמנט ונשיאת איגוד הסטודנטים הארצי, אינה עוזבת בטריקת דלת. היא החליטה לחפש הזדמנויות אחרות בשוק העבודה ואולי תרצה לשוב לפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור.
קשה לאמוד את הישגיה של המנהלת היוצאת. יהיו כאלה שיטענו כי תדמיתה של ישראל לא השתפרה במהלך השנים האחרונות וכי השדולה יכולה הייתה למזער נזקים בלבד. בכל מקרה, היא הייתה טובה יותר מקודמיה. פויו זבלדוביץ’, המממן הראשי של הארגון, חלק שבחים לפיצסימונס ואמר בדברי פרידתו ממנה כי היא הותירה חותם ענק על הקהילה. לשיא הצלחתה היא הגיעה בשנה שעברה, כאשר ארגנה כנס גדול בהשתתפות של כ-1500 משתתפים תחת הסיסמה – אנו מאמינים בישראל. לכנס זה, אגב, לא הוזמנו ישראלים המתגוררים פה, כשם שבייקום עצמו השתדל שלא להעסיק ישראלים.



































