שמי מריה. אני בת 19, ילידת רומניה ואין לי דרכון. כלומר, יש לי – אבל אני לא יכולה לקבל אותו. נולדתי למשפחה הגונה. הורי, אנשים חרוצים עובדי כפיים, לא יכלו לממן עבורי לימודים גבוהים. ולאד הקסים אותם. הוא שיכנע אותם שהוא איש עסקים מצליח ושיוכל להשיג לי עבודה טובה כמזכירה באחד מעסקיו בבריטניה. הוא הבטיח שיעזור לי ללמוד אנגלית בקולג’ ושאוכל לבקר את הורי כל שלושה חודשים.
נחתנו בהית’רו בבוקר. משם נסענו לדירה בהנדון ודרכוני נלקח ממני. בדירה פגשתי עוד ארבע בחורות מרומניה וכמה גברים שדיברו רומנית ועברית. בחמש אחהצ כבר התחלתי לעבוד. העבודה לא הייתה משרדית. הייתי צריכה לשכב עם גברים. לאנגליה הגעתי בתולה, ובמהלך שמונת החודשים מאז, שכבתי עם מאות גברים, אולי. צעירים וזקנים.
יום עבודה רגיל התחיל בשעה שבע בבוקר. ולפעמים לא הייתה לי הפסקה עד הערב. בשבוע הראשון לא הפסקתי לבכות. לא עבר יום מבלי שחטפתי מכות. ולאד איים עלי שאם אנסה לברוח ירצחו את אבי, ואם אנסה להתלונן במשטרה אגמור בכלא, ואז ארצח. הפסקתי לבכות.
בינתיים התרגלתי לחיי החדשים. לא נתנו לי כסף, אבל סיפקו לי מצרכים לבישול. ולאד הבטיח שיקנה לי בגדים אם אהיה ילדה טובה. הוא איפשר לי לשוחח בטלפון עם משפחתי כל שלושה שבועות. נאלצתי לספר להם שהכול בסדר. לפני כמה שבועות הרשו לי לרדת לבד למכולת לקנות חלב. בחוץ, פתאום הרגשתי כמה אני אומללה ופרצתי בבכי מר. היה לי מזל, ונגשה אלי בחורה צעירה בשם דפנה. היא רצתה לדעת מה קרה לי ונתנה לי את מספר הטלפון שלה לכל צרה.
מדי פעם יצא לי לצלצל אליה, אפילו להיפגש, וסיפרתי לה מה עובר עלי, למרות שלקחתי צ’אנס. זה היה הסיכוי היחיד שנותר לי. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה, למשפחה שלי, מבלי לערב את המשטרה. היא הבטיחה שלא יהיה צורך לפנות למשטרה כל עוד לא ארצה, ושאוכל להיעזר במישהו שהכירה.
דפנה הביאה את מריה למשרדי ביום שני בשבע בבוקר, אחרי ששיכנעה אותה ללון אצלה בלילה הקודם. אני דאגתי לאישורים עם חברת התעופה. הטיסה הייתה אמורה לצאת באותו הערב, והשעה דחקה. לקחתי ממריה הצהרה חתומה, והגשתי אותה למשרד הפנים הבריטי יחד עם בקשה להסדרת מסמכי מעבר דחופים. הפרוצדורה אמורה לקחת לפחות יומיים, אם משרד החוץ הבריטי עצמו יממן את הטיסה. למריה לא היה זמן או כסף. דפנה נחלצה לעזרתה וגייסה בין מכריה הישראלים את הסכום הדרוש. בשלוש אחהצ היה לנו כסף לשלם עבור הטיסה. תוך 45 דקות קיבלנו אישור ממשרד הפנים, אחרי שנתתי להם ערבות אישית שמריה תעזוב באותו הלילה. בארבע הגיעו המסמכים בפקס. כל הזמן מריה ישבה במשרד ושתקה. גם כשהסעתי אותה לשדה התעופה. היא אומנם פחדה, אבל הייתה מאוד נחושה, והצליחה לבלוע את רגשותיה כדי שלא להסב תשומת לב מיותרת.
אחרי יום קיבלתי שיחת טלפון מרומניה. על הקו היה אביה של מריה שלא הפסיק לבכות. לא ממש הבנתי מה הוא אמר, אבל מריה, שלקחה ממנו את השפופרת הסבירה שהוא התעקש להודות לי באופן אישי. גם לדפנה, אותה הוא כינה המלאך של מריה.
(כל מה שנאמר בכתבה זו אינו יכול לשמש כעצה מקצועית חוקית. כל מקרה שונה לגופו, ויהיה מוערך בהתאם. תוכן הדברים מבוסס על סיפורים אמיתיים. השמות והפרטים שובשו כדי למנוע זיהוי).
הכותב הוא עוד בחברת בינז-כהן, ומומחה במשפט אזרחי ופלילי.
בינז-כהן מטפלים בישראלים בבריטניה.
ניתן להתקשר ליאיר כהן: yair@bainscohen.com
