לפני כשלוש שנים הדהים אברהם גרנט, אז מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, את עולם הספורט הישראלי כאשר נחת לפתע, אאוט אוף דה כלום, באליפות אפריקה בתוניסיה. אלא שהיה כלי תקשורת אחד שלא רק שלא פער פה בתימהון, הוא אף סיפק את ההלם. ידיעות אחרונות יצא בסקופ בלעדי על נסיעת גרנט לטורניר בארץ אויב.
למעשה היה מדובר בדיל פשוט: בועז ביסמוט, אז כתב ידיעות אחרונות בפריז (וכיום שגריר ישראל במאוריטניה תראו לאן ניתן להגיע עם כישורים וקשרים), סייע למאמן הישראלי להשיג בצרפת את הוויזה המיוחלת לתוניס. בתמורה הבטיח גרנט לעיתון של ביסמוט בלעדיות על הסיפור. עד כדי כך הייתה העסקה בנויה מבטון יצוק, שגרנט אפילו בחר שלא לדווח למעסיקיו בהתאחדות הישראלית על הטריפ הקרוב שלו.
אבל לא רק בהתאחדות חשו מרומים. הדי הפצצה של גרנט נשמעו למרחקים בכל פינה של המדיה הישראלית. בעוד ידיעות אחרונות מעלה מאותו רגע את גרנט על כס המלך והופך אותו לקדוש, הרי שמעריב, הארץ ושאר אמצעי התקשורת ההמומים והנעלבים שנותרו מחוץ לתמונה, החלו במסע נקם ולא בחלו באמצעים לקעקוע שמו ותדמיתו של גרנט. הוא הפך אצל רבים מהם למוקצה מחמת מיאוס. וכך, אל היריבים שהקים לעצמו גרנט המצליח בין עמיתיו אנשי המקצוע (כמו שלמה שרף, המכנה אותו בקביעות ומעל כל במה תקשורתית וציבורית גונב דעת), נוספה ממלכה שביעית ישראלית המחפשת נקמה. היא זו שהמציאה את המושג התחת של אברם. משמעו: התכונה החשובה ביותר אצל גרנט היא המזל. ידע? יכולת? מקצועיות? עזבו שטויות, הכול מהשמיים.
סממני הקרע בין גרנט לעיתונות נותרו על כנם עד היום, גם אם באופן מתון יותר. זו כנראה גם אחת הסיבות שהמינוי שלו אשתקד כמנהל טכני בפורטסמות’ התקבל יותר בבוז (מה הוא בדיוק עושה שם?) מאשר בשוויון נפש. והקפיצה הנחשונית שלו הקיץ למשרת המנהל הספורטיבי של צ’לסי הטבלה לא משקרת, זו ההצלחה הגדולה ביותר של מאמן כדורגל ישראלי חילקה את הדעות בישראל בין מיעוט של מפרגנים ומצדיעים להישג ולאתגר, לבין רוב של מלעיזים, מזלזלים ומבטלים בהבל פה. אלה טוענים שבסך הכול מדובר בעוד לבנה בגדר המניפולציות, היחצנות והתחמנות של גרנט, רק שכעט הוא הפעיל את קסמיו (כשפיו?) על רומן אברמוביץ’, הבעלים של צ’לסי.
אבל הפעם, מה לעשות, הרוב טועה. לא יעזרו כל הוונדטות של התקשורת והכפירות באיכויות המקצועיות של גרנט, האיש לא יכול לעבוד על כולם כל הזמן. ועכשיו, בסטמפורד ברידג’, הוא ייבחן רק על פי כישוריו וכישרונותיו. גם אם הדרך אל פולהאם ברודווי הייתה באמת סוגה בשושנים של חברות עמוקה שנוצרה בין גרנט לבין אברמוביץ’ ובפה מפיק המרגליות של הישראלי, וגם אם בפומפי הוא הצליח לשרוד ולהתחבב על סשה גאידמק והארי רדנאפ בזכות אישיותו ונכונותו להיחבא אל הכלים זה עדיין לא יאפשר לו לקטוף את הפירות בצ’לסי מבלי להשתמש בידע, יכולת, ניסיון, חוש ומיומנות שלו.
הטעם הוא בפודינג, והמבחן הזה של גרנט יהיה רציני כמו התפקיד שלו. אברמוביץ’ הוא לא מרכז הליכוד ולא ממשלת ישראל. הוא לא מחלק ג’ובים. הוא לא מינה אינסטלטור לתפקיד מנהל ספורטיבי ולא הצניח סוחר מכוניות להיות חבר דירקטוריון. יכול להיות שהמיליארדר הרוסי עדיין לא מומחה מדופלם בכדורגל, אבל האינסטינקטים החדים והבריאים שלו, ושעות אוויר אין ספור עם גרנט – כולל תובנות, תכניות ורעיונות שהישראלי הציג בפניו גרמו לו לרצות לראות את גרנט מיישם את הדברים בפועל. עד כדי כך היה אברמוביץ’ נחוש בחלומו, שהוא היה אפילו מוכן לעלות על מסלול התנגשות עם המנג’ר הפנטסטי שלו, ז’וזה מוריניו, ואפילו להקריב אותו על מזבח השינוי והמינוי הפרסונלי הזה.
מיליארדרים, אם שמתם לב למשל גם לגאידמק, שלדון אדלסון, ביל גייטס, ריצ’ארד ברנסון ואחרים, לא ממש נוהגים לשפוך את הכסף שלהם כאילו היה קונפטי. אברמוביץ’ לא שונה. אם הוא היה רוצה לתת לגרנט שבעה מיליון שקלים לעונה במתנה הוא היה שם אותם במעטפה או שולח אותו להשתלמות בת עשרה חודשים בהוואי. במקום זאת רומן משלם לאברם יפה אבל ממתין לתוצרת. גרנט אולי לא יישפט כמו מוריניו רק על פי מה שיתרחש על כר הדשא, אבל בישיבות ההנהלה הוא לא יוכל להתכנס בקרן זווית, למלא פיו מים ולהתחמק מאחריות. אדרבא, גם אם היכולות הוורבליות הן אלו שחצבו את נתיבו של גרנט למשרה, עתה הוא יצטרך לתרגם אותן לשפה המקצועית המעשית כולל אבחנות ופתרונות בעת מצוקה. כאן, החברה’מניות והממזריות הצברית המלוטשת לא יספיקו. יידרשו קבלות. כשהן תגענה, ייאלצו הרבה ישראלים לאכול את כובעם. בתיאבון.
