על תחילתה של ידידות מופלאה
1. אפתח בווידוי: אני אתאיסטית. אתאיסטית מושבעת, חילונית אדוקה, כופרת נלהבת וספקנית על אוטומט. הזיכרון הפילוסופי הראשון שלי מחזיר אותי לגיל חמש?שש בקיבוץ, כאשר ביום קיץ סתמי למדי בחנתי את השמיים וחשבתי לראשונה ברצינות על סיפוריהם של המבוגרים בדבר אותו אלוהים נשגב ונסתר מן העין. באותם רגעים החלטתי שמדובר במעשייה תמימה שאינה מתאימה עוד לגילי המופלג.
2. עשרות שנות חיים חלפו מבלי שהתחככתי בדוסים באופן משמעותי. הם חיו בעולמם הרחוק (שהיה לי רק מושג קלוש לגביו), ואני התבגרתי בתוך עולמי החילוני, רווי ספרי המדע וההרפתקאות, הציור, המוסיקה, הקולנוע והים. פה ושם, אולי מתוך איזו התענגות על מסורת שבטית, הייתי עשויה להדליק נרות בערב שבת כדי לשוות מראה חגיגי לחדרי הפשוט (גיל 14) או מנסה לצום את כל יום כיפור (גיל 16) רק כדי להוכיח שאני יכולה. בסוף שנות העשרים לחיי עזבתי לתל אביב, יצאתי מהארון, ונהייתי חוטאת כשרה למהדרין.
3. ולא שלא הצטברו אצלי מיליון שאלות במהלך השנים האלו – בנוגע לדת שלנו, לדתות בכלל, למאמינים, לאי השיוויון בנטל ובעיקר למעמדה הכה?מרגיז של האישה ביהדות. מעל כל השאלות ריחפה אחת, מסקרנת מכולן בעיניי: כיצד זה שגם במאה ה?21 – מתמסרת האנושות ברובה המוחץ לפנטזיה קולקטיבית כה תמוהה ובלתי מוכחת. יש כמה תשובות לשאלה הזו, רובן מתחום הפסיכולוגיה, אך הן אינן מספקות בעיניי.
4. את החברה הדוסית שלי פגשתי לפני כשנתיים, במסגרת סיור עיתונאי בבני?ברק. מפה לשם, בין תיכון בנות חרדי לבית יולדות, מצאתי את עצמי תופסת טרמפ במכוניתה של ריקי, חרדית בת שלושים ומשהו ובאמצע הריונה השביעי, ומתווכחת איתה בנימוס על הרעיון המשונה, שלפיו בעלה האברך וחבריו לכולל אשכרה מצילים את עם ישראל בעצם לימודיהם. לקראת סוף היום שאלתי אותה אם היא מאמינה בגן?עדן וגיהנום, והיא ענתה בחיוב מוחלט. ?בזאת הסתיימו יחסינו? אמרתי לה בחיוך, והיא לחצה את ידי והודיעה לי שהם רק התחילו.
5. בסוף הסיור, בעוד מוטלות גופותינו אחרי ארוחה בשרית וקינוח פרווה, הציעה לנו ריקי להצטרף ל?חברותא? – פרויקט שבמסגרתו מחברים צמדים של חילונים וחרדים לשיחות טלפון שבועיות. זה קסם לי, אולי מכיוון שהרגשתי שבינה לביני עומד ויכוח ענק, מרתק, שיכול לפרנס כמה וכמה שיחות ארוכות, ואולי סתם משום שקלטתי שיש לה ראש טוב. הרמתי את הכפפה והכרזתי שאני מצטרפת לפרויקט, בתנאי שהיא החברותא שלי.
6. (למחרת נזכרתי לשלוח לה סמס, בו ציינתי שאני לסבית גרושה עם שני ילדים מבנק הזרע, תוך שאני משאירה לה פתח מילוט מכל העניין. ריקי לא התעלפה, והשיבה לי שאני אפילו ?יותר מאתגרת?. לקח לי זמן להבין מה זה אומר, אבל אגיע לזה עוד מעט(
7. פצחנו בחברותא שלנו: שיחת טלפון מאוחרת בכל יום שני בלילה, קצת אחרי שהיא משכיבה את שלל ילדיה ומתחילה לקפל ערימות כביסה (הסתבר שהשיחה איתי מנעימה עליה את המלאכה). די מהר נגררנו לשיחות של שעה?שעתיים ויותר, כשאני מציפה אותה בשאלות אבל מקפידה גם לדווח מהחזית החילונית )לא מעוניינת בקשר חד?צדדי). לפעמים, כשלא הייתה לה תשובה בשלוף, הייתה מעבירה את השפופרת לבעלה, עד שהוא ואני מצאנו את עצמנו מחליפים בדיחות הרש’לה כמו שני חנונים. חודש לתוך הקשר כבר התייצבתי בהרכב משפחתי לביקור בדירתם הצנועה בבני ברק, וכמי שבאו מחינוך פולני טוב גמלנו להם מיד בהזמנה נגדית. מעולם לא אירחנו בביתנו כל כך הרבה דוסים בבת אחת (ובעצם בכלל) אבל בעזרת לא יותר מדי כלים חד?פעמיים הסתבר שהעניין אפשרי בהחלט.
8. קשה מאוד לסכם בקצרה את כל מה שהתרחש בשנתיים האחרונות, אבל אין ספק שריקי ואני כבשנו את עמדת החברה הכי טובה, זו במגרשה של זו. אני מכנה אותה ?הרבנית?, והיא קוראת לי ?אישה?, ככה בצחוק. מעבר לשיחות היומיומיות ולביקורים התכופים, ליווינו זו את זו גם בימים קשים של אבל, או החלמה מניתוח, וגם ברגעים שמחים של לידה, מאורע או חג. כמעט מיותר לציין שאני כבר מכירה לעומק את משפחתה המורחבת ואת חברותיה למגזר, שאני שולטת ברוב הברכות על המזון ובעוד כמה הלכות מטורללות,ושהילדים שלה מתים עלי) הדדי).
9. אה, ומה זה אומר שאני יותר מאתגרת? זה אומר שיהיה קשה הרבה יותר לקרב אותי לאבינו שבשמיים ולהראות לי את האור. כי אין מה לעשות. בפרפראזה על מילותיו של מאיר אריאל – בסוף כל משפט שאתם אומרים בדוסית, יושבת חרדית עם מטפחת ומנסה לשכנע אתכם שהיא יודעת את האמת. בהתחלה זה מעצבן, אבל למדתי לסלוח. הם לא עושים את זה מרוע, אלא דווקא מאהבה.
10. אסיים בוידוי: אני, אתיאיסטית מושבעת וחילונית אדוקה, מתה על דוסים.
* הכתבה התפרסמה בידיעות אחרונות
רוצים להצטרף לחברותא? בואו בהמוניכם:
ליצור קשר בישראל:
טל’ נשים: 073-2322222
טל’ גברים: 1-800-202-502
בבריטניה: צרו קשר עם ויוי בן דוד
vivibendavid@hotmail.com
