עלי מוהר זל, העיתונאי והמשורר שנפטר לפני חודשים ספורים ממחלה ממארת, היה האוהד מספר 1 של מנצ’סטר יונייטד בישראל. את טוריו האינטליגנטיים, השנונים והמקוריים בעיתון ‘העיר’ הוא נהג לסיים בתחזית קבועה: נפרק אותם. צמד המילים הללו לא היה חס וחלילה מתלהם, יהיר או מתנשא. אדרבא, זו היתה דווקא גירסת אנדרסטייטמנט מוהרית פרטית. מין ביטוי פולקלוריסטי שמאחוריו מסתתרות כל התשוקות הכמוסות של אוהד החושש בדיוק מההיפך שמושא אהבתו ידשדש, יפשל, לא יענה על הציפיות, יתפרק בעצמו.
אם מוהר היה בחיים, הוא היה כותב כמובן נפרק אותם לפני ההפסד 1-2 של מנצ’סטר יונייטד ברומא ברבע גמר ליגת האלופות. האכזבה לא היתה מונעת ממנו לקשט גם את מדורו בשער הבא, שבוע לאחר מכן, באותו נכס צאן ברזל מילולי. רק שבפעם הזאת זה היה מתלבש לו כמו בעיטת היעף של מייקל קאריק לחיבורים של אלכסנדר דוני. השדים האדומים אכן רמסו את הרומאים ופירקו אותם לרסיסים 1-7.
כאשר יצאתי באותו לילה קסום מהשידור הישיר והפוסט-מורטם העשיר באולפן ליגת האלופות בתל אביב, עדיין לא מצאתי את המילים ההולמות לעיכול החוויה הנדירה הזו, שלא לדבר על פיענוחה המקצועי. התגעגעתי שבעתיים למוהר, שאבחנותיו היו ללא ספק מצרפות את כולנו להמראה וורבלית ומנטלית אל האולימפוס הזה. מי שפתר לי באותם רגעים את מערבולת הפרופורציות היה הסופר איל מגד, עמיתו וחברו הטוב של מוהר, שבהלוויתו נשא הספד בו סיפר שהפחד הגדול ביותר של מוהר מהמוות היה מכך שלא אדע מה עשתה מנצ’סטר יונייטד. עלי היה מבריא הלילה, כתב לי מגד בהודעת טקסט סלולרית. קראתי ונרגעתי. עכשיו היה לי חוש מידה ראוי להצגה בתיאטרון החלומות. אלא שכבר באותו ערב ואף למחרת התברר כי המידתיות לא מסתפקת בתשובות ובמסקנות מאולד טראפורד.
בוולנסיה יצרה צ’לסי את ליטרת הדרמה שלה והעפילה לשלב הבא בעזרת ניצחון בדקה ה-90 (1-2), ובאנפילד השלימה ליברפול דילוג קליל מעל איינדהובן (0-4 בסיכום שני המשחקים) בדרך ליצירת טריאוומוויראט אנגלי בחצי גמר ליגת האלופות. אקסקיוז מי פליז, ליידיס אנד ג’נטלמן, מה בדיוק קורה פה? 75% ממשתתפי השלב הלפני אחרון בטורניר הכדורגל הקבוצתי היקר והיוקרתי בתבל באים מהאלביון המושמץ? האם מדובר במקריות או במגמה? בטרנד או בבליפ? ב-New look או ב-Fluke?
התשובה הכי נפוצה בימים שמאז ההעפלה הגדולה, היתה נחכה ונראה. אבל זוהי תשובה מתחמקת. תפקידנו הרי מתבטא בזיהוי, איתור ופירשון, ומכיוון שמשלמים לנו על סימני קריאה ולא שאלה, הנה לכם פתרון החידה כבר עכשיו: לא מגמה, לא טרנד, לא מציאות חדשה. לא שלטון בריטי או אנגלי בקונטיננט. סתם פרק, מקסימום פאזה, בתולדות הכדור העגול. מאוד עגול. יום עסל, יום בסל.
עובדה: בשנת 2000 הגיעו ריאל מדריד, ולנסיה וברצלונה לחצי גמר ליגת האלופות. מקהלה עליזה של אספניופילים זימרה אז בקצב את שבחי הכדורגל הספרדי-לטיני, ניתחה את התקדמותו המטאורית, וניבאה לו שלטון ללא מצרים. ומה ארע מאז? בשש השנים הבאות זכו שתי ספרדיות בליגת האלופות.
ב-2003 הגיעו אינטר, מילאן ויובנטוס לחצי גמר הצ’מפיונס ליג. ממרפסות הוותיקן, דרך ריבוא המסעדות האיטלקיות בלונדון, ועד בואכה ירושלים, הדהדו קריאות הצהלה של איטלקולוגים שסוף סוף לא היו צריכים עוד להינשא על כנפי הדימיון כדי לשכנע שהנה, משק כנפי הקאלצ’יו העיף אל שולי הדרך כל מי שלא למד את רזי המשחק בארץ המגף. ומה קרה מאז? איטלקיה אחת (מילאן) הגיעה לגמר אחד, אף קבוצה איטלקית לא זכתה בגביע, ב-2004 לא היתה לאיטליה נציגה בחצי, ב-2006 וב-2007 רק אחת (שוב מילאן).
אז כן, מנצ’סטר יונייטד, צ’לסי וליברפול עשו היסטוריה (והיסטריה). כן, זהו יום גדול לכדורגל האנגלי. כן, זהו עוד נדבך מוצק בשיקום התדמית של הפרמיירליג אצל בעלי עניין, שונאי חינם ואוחזי דיעות קדומות קרים ומנוכרים. אבל לא, זה לא הרגע בו הכדורגל האנגלי תקע יתד בפסגה על מנת להישאר בה. לא, זו לא עליונות סופית ומוחלטת. זה פשוט צירוף מקרים שבו כל הטוב ויש המון בכדורגל האנגלי צף לפתע למעלה, הזדקר והזכיר לכולנו עד כמה נפלא, בלתי צפוי ונזיל הוא הספורט שאנחנו אוהדים.
הפרשנים הרואים בכוח האנגלי העולה תופעה בעלת יסודות עמוקים שיקנו לה מכאן ואילך יתרון רציני, הם ברובם אותם מומחים שנמלאו רגשי נחיתות בעונות בהן הנציגות האנגליות גמגמו. כאשר מנצ’סטר יונייטד הובסה בברצלונה 0-4 בליגת האלופות לפני קצת יותר מעשור, נקלעה התקשורת האנגלית לדיכאון קיומי ולפולחן של חשבון נפש על ההידרדרות ביכולות, ביסודות ובטכניקות הנרכשות באקדמיות לצעירים, התאבלה על הפערים, וראתה רק שחורות. ב-1999 נטלה כמעט אותה מנצ’סטר יונייטד את גביע האלופות.
הכדורגל האנגלי לא היה ילד מפגר בשנות ה-90, בדיוק כמו שלא היה גאון הדור בשנות ה-70 וה-80 השמנות בתארים. רק מי שמתוך דיעותיו הקדומות בז לכל מה שאנגלי, זקוק לפתע לסיבות כדי להשתכנע שכביכול נעשתה כאן איזו קפיצת מדרגה.
המושג ההולם ביותר לתיאור ההצלחה האנגלית הפנומנלית הנוכחית הוא תור הזהב במובן שעכשיו, זמנית, זהו פשוט התור של האנגליות להתבלט, להשתלט ולהתקשט בנוצות. מחר יהיה תורו של מישהו אחר, וחוזר חלילה. בפסגות האיכות, האימון והתקציב של המועדונים הבכירים, סך הפערים קטן מהחלקים (בעיקר ממון) המשפיעים לכאורה. בתוך העשירון העליון האוויר דליל והתחלופה גדולה. מי שסבר שמדובר במהפכה היה צריך להמתין לצלצול ההשכמה רק 24 שעות. לא זו בלבד שטוטנהאם האנגלית הודחה מרבע גמר גביע אופא, אלא שלחצי גמר המפעל הזה עלו… שלוש נציגות מספרד.
