אתם צריכים לראות את הבהלה הגדולה לכרטיסים בארץ הקודש: כל אוהד ותייר שמחשיב את עצמו מנסה למצוא את אבק הזהב שיכניס אותו למשחק הזה. הסוכנים הישראליים, בעזרת הספסרים הבריטיים, דורשים 250 פאונד עבור כרטיס. זה מרתיע מישהו? מה פתאום. 2000 שקל בכדי להיות בין 38 אלף המאושרים בהייבורי בתחילת 2006? פינאטס, לפחות עבור האוהדים המכורים, אלה שלא יכולים להעביר אפילו חג מולד אחד בלי לקחת משכנתא לטובת איזה 90 דקות בלונדון.
אבל הפעם יש בעיה. ארסנל – יונייטד הוא בדרך כלל משחק העונה. כל הסופרלטיבים נקשרים למפגש בין התותחנים לשדים האדומים, כל ההייפ סביב העימות נמשך ימים רבים לפני ואחרי המשחק, וכל מלה של ונגר ואויבו הגדול, אלכס פרגוסון, מקבלת כותרות באותיות קידוש לבנה. אלא שבעונה הזו, שוד ושבר, ארסנל ויונייטד עלולות בהחלט להגיע לשלושה בינואר מפורקות למשעי, נטולות אמביציה, אוויר וגוף. התותחנים יתחבאו אי שם קרוב יותר למרכז הטבלה מאשר לפסגה, והשדים יהיו אולי בצמרת אבל במקום בו הם יזדקקו לטלסקופ כדי לראות את צ’לסי במקום הראשון.
מה שאומר שלפני שאתם שולפים את המזומנים, כדאי לחכות. מי יודע, אם המפגש המרגש הזה בינואר יתברר בסופו של דבר רק כדו קרב על יוקרה ומוניטין, הרי שעקומות הביקוש וההיצע תתפתלנה בהתאם, וכך גם מחירי הכרטיסים.
אם זה אכן יקרה, תיפול כמעט כל האשמה על כתפי איש אחד בלבד. ארסן ונגר, מנג’ר ארסנל. בתשע העונות מאז הגיע להייבורי, הצעיד המנג’ר הצרפתי את ארסנל לשלוש אליפויות של הפרמיירליג. בשש העונות בהן לא הניף את הכתר, הוביל ונגר את התותחנים למקום השני. כלומר, הוא בכלל לא יודע איך נראה המקום השלישי, שלא לדבר על המקום השמיני, בו הייתה ארסנל שרועה פרקדן, רגליה מפושקות ואבריה מדולדלים, בסוף אוקטובר.
קשה לראות את ארסנל עושה משהו בנידון ומשנה את מסלול הדעיכה בשבועות הבאים. אחרי עשרה מחזורים היא ניצבה במרחק תריסר נקודות מהמקום הראשון. במקום לקרוא תיגר על היריבה ממערב לונדון, התותחנים מפתחים פילים בקנה. מארבעת משחקי החוץ של ארסנל העונה, היא חזרה עם נקודה אחת. אשתקד הפסידה ארסנל בפעם הראשונה בסוף אוקטובר (למנצ’סטר יונייטד באולד טראפורד) ונוצחה לאורך כל העונה רק חמש פעמים. העונה יש לה שלושה הפסדים אחרי מניין משחקים. אם זה לא משבר, מה כן?
ונגר לא מתכחש לעובדות. הוא רק מנמק אותן בדרכו שלו. מבחינתו מכת הפציעות הגדולה ביותר בתקופתי כאן, היא האחראית העיקרית להופעות הגרוגיות של קבוצתו. ואכן, כאשר תיירי הנרי, סול קמפבל, אשלי קול וז’ילברטו סילבה חולקים בצוותא את שולחן הטיפולים לאורך זמן משמעותי אפשר להכיר במצוקה של בעל הבית.
אבל דווקא מכת הפציעות הקשה הזו שנחתה על ארסנל, מסייעת לחדד את הסיבה העיקרית שבגללן התותחנים יורים העונה סרק עתודה לא מספיק טובה או לא מספיק מוכנה. הספסל של ארסנל, מה לעשות, הוא רדוד, עצי מדי. יכול להיות שיושבים עליו דיקטים שבבוא היום יהפכו למהגוני, אבל בינתיים השיוף שלהם בא על חשבון הקבוצה.
ססק פברגאס הספרדי ומתייה פלאמיני הצרפתי הם יהלומי קישור בפוטנציה, אבל עדיין לא יכולים לשאת במעמסה של כניסה מלאה לנעליים של פטריק ויירה, סילבה ואפילו אדו שלא שיחק הרבה מדי אשתקד. ויירה נתן אמנם עונה אחרונה לא מבריקה, בסטנדרטים שלו, אבל המנהיגות והייצריות שלו חסרות היום במרכז השדה של ארסנל הרבה יותר מהיצירתיות שלו. ונגר הוא מנג’ר ממולח שידע בדיוק מתי לתת לשחקנים פנטסטיים ויעילים כמו עמנואל פטי ומרק אוברמרס לעזוב תוך שהוא עוד עושה עליהם קופה. ייתכן מאוד שבמקרה של ויירה, במיוחד כאשר מתבוננים על פריחתו המחודשת ביובנטוס, החוש של ונגר בגד בו לראשונה בהייבורי.
