קר לכם. ולנו לא. נכון לכתיבת שורות אלה, השמש בישראל זורחת. אמצע דצמבר. על גל הקור האירופאי לא אני צריך לספר לכם. אתם מרגישים אותו בכפות הרגליים. מעקצץ במקרה הטוב. דוקר במקרה הרע. אחר כך עולה בזרמים חדים דרך הגב ומקפיא את האברים הפנימיים והמוח. אם אתם יושבים באחת מחנויות הפלאפל ומטפטפים טיפות טחינה על הטור הזה, אתם בטח מעיפים מדי פעם מבט מודאג לדלת שמא היא עוד רגע תיפתח וזרם ארקטי יעיף לכם אגרוף בפרצוף. הרשו לי, בניגוד לסדרי עולם, לאכול לכם את הלב. רק הפעם: בישראל השמים בהירים, רוח קלילה מנשבת מהים וכמאמר הקלישאה – טופחת קלות על פנינו. בתל אביב אזרחים מסתובבים ברחוב בחולצות קצרות. בניגוד לימים עברו, מזג האוויר הפך נושא לשיחה, ממש כמו בממלכה.
כישראלי לשעבר באנגליה (לשעבר) וכמי שחולם על האי הקריר כמעט מדי לילה אני נדרש בעל כורחי לסוגיית הסוגיות: האם זה שווה את זה? כלומר, מזג האוויר. האם שווה ליהנות מכל חסדיה של המדינה הנהדרת ובתמורה לסבול ממזג אוויר הפכפך שמכווץ את הגוף ואת הנשמה. תשובה חד משמעית אין, אבל דווקא כאן בארץ, דווקא עכשיו, תחת מתקפה שרבית של חודש דצמבר, אנחנו נזכרים בערגה בתוצר הלוואי החיובי היחיד של מזג האוויר האנגלי: שיחות חולין. הפכפכותם של השמים, הגשם שהיה והשמש שאף פעם לא תהיה. המטוטלת במרומים העניקה את חסותה לעשרות שעות של שיחות בין זרים בתחנות רכבת, אוטובוס, תורים וככל הנראה אפילו בתאי מעצר – שם בכלל לא זוכים לחוש באור היום.
אבל הנה, גם בישראל נפוצו לאחרונה שיחות חולין אודות תנועות הפכפכות. אלא שאצלנו לא מדובר בעננים, כי אם בפוליטיקאים. פרישת שרון מהליכוד גרמה לבלבול ומבוכה. המפץ הגדול שינה סדרי עולם. הנץ הפך יונה. הליכודניק לשמאלני, המערכניק חבר לשרון. עננים, גשם, שמש. עננים, גשם שמש. ואם באנגליה המפלגות הגדולות קיימות משחר ייסוד האומה ועד היום – הרי שבישראל של היום מפלגות נופלות וקמות ומתרסקות ושוב קמות לצלילי חלילו של אופורטוניזם נאלח.
מאז שראש הממשלה השיל מעליו בקלילות את דעותיו המוצקות בנות עשרות השנים בנוגע לגבולות המדינה, הלכו בעקבותיו עוד רבים ולא טובים. מחול הזיגזגים הפך גרוטסקי: צחי הנגבי, מאנשי הימין הקיצונים ביותר שידעה המדינה כבר לא. חיים רמון, מהיונים של מפלגת העובדה – כבר לא. שמעון פרס, יריב אידיאולוגי של שרון כבר לא. שלי יחימוביץ’, עיתונאית נמרצת שמשלחת חיציה בפוליטיקאים כבר לא. היא הפכה לפוליטיקאית בעצמה.
אז אולי אנחנו מפסידים את היציבות הפוליטית שלנו. אולי אנחנו מוותרים על האידיאולוגיה. אולי אנחנו עוקרים את כל השורשים. אולי אנחנו מבזים את המושגים פוליטיקה ושלטון חוק. אבל מהיום יש לנו יופי של נושאים לשיחות חולין עם זרים, ממש כמו באנגליה. אלא שלצידינו עדיין עומד יתרון עצום: ביזוי המערכת הפוליטית, אובדן הדרך והעקרונות עדיין לא משפיעים על מה שחשוב באמת: לכם קר ולנו לא. זה הכי חשוב. לפחות בחודש דצמבר.
