מלחמת טרויה פרצה כזכור, בעקבות סקנדל רומנטי בכיכובה של ‘הלנה היפה’, שנטשה את בעלה היווני, מנלאוס והלכה אחרי פאריס הנסיך הטרויאני. על פי הסיפור ההיסטורי-מיתולוגי היוונים כבשו והרסו את טרויה, בסיועו של אותו ‘סוס טרויאני’ ידוע. המחזה נכתב בשלהי תור הזהב של המחזאות היוונית, כשאוריפידס כבר נודע כמחזאי המתמחה בשחיטת פרות קדושות ומתעמת עם מיתוסים – והועלה לראשונה כמה חודשים אחרי שהאתונאים כבשו את האי מלוס, שתושביו היו בעלי ברית של ספרטה. אלה סרבו להצטרף לברית האתונאית, ובתגובה הרגו היוונים את כל הגברים באי ואת הנשים לקחו בשבי. זה לא היה מעשה יוצא דופן בעת ההיא, אך העיתוי בו הוצג המחזה חפף לאיומים שהחלה אתונה להשמיע כנגד סיציליה. ההזהרות של אוריפידס בטקסט על היהירות שהמלחמה מעוררת והאזכור של הפסד הצבא היווני אחרי הכיבוש המיתולוגי של טרויה, היו ברורות לכולם.
קייטי מיטשל מעגנת את ההפקה הנוכחית בתוך מקלט בטון מודרני ומנוכר, כשברקע קולות פיצוץ חזקים שגורמים לשמשות ולצנרת להתפוצץ על הבמה. הנשים – לבושות בשמלות ערב ארוכות – מחכות לחיילי הצבא הכובש שיבואו לקחת אותן לשמש כשפחות. בראשן עומדת הקובה, מלכת טרויה הגאה שאיבדה את בעלה, פריאמוס ואת בנה הגיבור הקטור – ובמהלך המחזה שומעת וחוזה בזוועות נוספות שקורות למשפחתה ולעמה: בתה פוליקסנה מתה, בתה קסנדרה נלקחת כשפחה לאגממנון, ונכדה, בנם של אנדרומכה והקטור, נחטף מידי אמו ונרצח. בסוף המחזה אין הפתעות טובות. מנלאוס, שבוי עדיין בקסמה של הלן, מחזיר אותה לאתונה, הנשים נלקחות בשבי והעיר נחרבת.
המקהלה שתפקידה בטרגדיה היוונית, בין השאר, היא הפגת המתח, משתמשת כאן באלמנטים של ריקוד משנות ה-40. החיילים היוונים בדמותם של שבכניקים ממלאי טפסים, יוצרים תחושת ניכור בירוקרטי, מולם נשמע קולן האינדיבידואלי של נשות המקהלה שמייצגות את העם, אפקטיבי ואנושי, בדיוק כמו העל-זמניות של ההרס והכאב שגורמות מלחמות בימינו.
הבמאית, המתרגם דון טיילור והצוות הטכני – יצרו עיבוד אישי וייחודי ל’נשות טרויה’. האותנטיות בהפקה נוצרת עי פעלולי פירוטכנולוגיה מתקדמים שאנחנו רגילים לראות רק בסרטים. רק בשביל זה שווה להגיע.
עד 27/2. £37.50-£10.
National Theatre, Southbank, SE1
Tel: 020-7452 3000
Tube: Waterloo
