בשנות ה-60 או ה-70 שישה אלבומים בשמונה שנים היה הספק שגרתי למדי. כיום, זה הישג נדיר. מלבד ה’ווייט הסטרייפס’ קשה לחשוב על הרכב אחר בקליבר דומה שהוציא בעשור האחרון כזאת כמות של אלבומים. יותר מזה, קשה אפילו לחשוב על הרכב אחר שהפופולאריות שלו (בינתיים) רק נוסקת מעלה. הגרף – במיוחד בעולם המוזיקה של ימינו – הולך בדכ בכיוון ההפוך.
אבל ה’ווייט סטרייפס’ הם לא באמת הרכב טיפוסי לימינו. שלושה שבועות זה המקסימום שלקח להם עד היום להקליט אלבום שלם. הציוד שלהם הוא אנלוגי ב-100 אחוז. בניגוד לתרבות הסלבריטי שכל אפס רוצה שידעו עליו כמה שיותר, הם מנסים תמיד לשמור על כך שיידעו על חייהם האישיים כמה שפחות.
אח ואחות? בעל ואישה? המסתורין מאחורי הקשר המשפחתי האמיתי בין ג’ק ומג ווייט נחשף רק לאחרונה, כאשר צילום של מסמך הנישואים שלהם הופץ באינטרנט. מסתבר שהם התגרשו ממש ערב יציאת אלבומם הראשון ב-1999, אך מאחר והיה להם אותו שם משפחה, החליטו להציג את עצמם כאח ואחות כדי להימנע מעודף שאלות שלא קשורות למוזיקה.
גם המוטיב החוזר של שלושת הצבעים לבן-אדום-שחור שמעטר את כל עטיפות אלבומיהם, את כלי הנגינה, התפאורה ואפילו הבגדים שהם לובשים, הוא לדבריהם צעד שנועד למנוע התעסקות במה שלא קשור ליצירה עצמה. הרעיון הוא שאם הקהל מתרגל לעובדה שאף פעם אין שינויים בחזות החיצונית, קל יהיה לו יותר להתרכז בשינויים שצפויים לו בין הצלילים.
אלבומם הקודם משנת 2005, ‘גט ביהיינד מי סייטן’ (במשמעות של לשים מאחורינו את כל הלשונות הרעות) אחד האלבומים הטובים והשלמים ביותר בעשור האחרון אכן הציג מספר שינויים שכאלה, אך בעוד שאיכזב ועצבן הרבה מעריצים ישנים, קנה להרכב באותה מידה כמות גדולה של מעריצים חדשים. ברצועות רבות הומרה הגיטרה החשמלית בפסנתר, גיטרות אקוסטיות ואפילו מרימבה, ובכך הוכיחו ה’סטרייפס’ שלא רק שיש להם לאן להתפתח, אלא שהם גם יכולים להיות מגוונים בצורה שלא הייתה מביישת את ‘הביטלס’.
הקו הזה ממשיך גם באלבום החדש, ‘איקי ת’אמפ’, שכולל שימוש ראשוני בחצוצרה ובחמת-חלילים. הגיטרה החשמלית, עם זאת, חזרה לשלוט, והדמיון ל’לד זפלין’ בולט יותר מתמיד – במיוחד לאור הכפלות הגיטרה שג’ק די נמנע מהן עד האלבום הזה. הטקסטים דעתניים יותר מבעבר והשורה אמריקאים לבנים… למה שלא תעיפו את עצמכם, אתם מהגרים גם כן משיר הנושא, מהדהדת חזק.
מי שמחפש להיטים כמו: ‘סבן ניישן ארמי’, ‘התאהבתי בנערה’, ‘בלו אורקיד’, או ‘מיי דורבל’ עשוי להתאכזב, אבל כמו עם רוב האמנים הבאמת גדולים נראה שגם עם ה’סטרייפס’ זה כבר ממש לא חשוב. בהאזנות ראשונות נראה אולי שהאלבום החדש חלש יותר מקודמיו, אולם האומץ שלהם עוד עשוי יום אחד להצדיק את הציטוט של ג’ורג’ וושינגטון (בהקשר של דגל ארהב) בו השתמשו באחד הסינגלים הראשונים שלהם: הפסים הלבנים ימשיכו הלאה לדורות הבאים כסמל לחירות…
