המוזיקאי הקליפורני – בק האנסן (38), המוכר בשם האמנותי בק (Beck), שפרץ דרכו בזכות הלהיט ‘לוזר’ ,להיט שהרקיד נערי מועדונים בשנות ה-90 – הוציא לאחרונה אלבום חדש. בדרכו המוזיקלית נוהג בק לשחות מתחת לזרם המיינסטרים, אולם לא עמוק מדי. מאז אותו להיט, הוא מגיח מדי פעם עם עוד איזושהי הצלחה שמחזירה אותו למיינסטרים, כמו Lost Cause – מתוך אלבומו Sea Change (2002). מאז 1993 הוא הוציא 12 אלבומים (מתוכם ארבעה בהפקה עצמית) וזכה לשבחים מהמבקרים ומהקהל ואף הוגדר כאמן איכותי, על אף שיש מי שמזהים אותו כמוזיקאי של להיט אחד.
המאפיין המרכזי בסגנונו הוא שירה עמוסה באפקט רוורב, הנבלעת בלולאות של מקצבים אלקטרוניים, בצירוף תפקידי גיטרות סלייד ואקוסטיות ברוורס. בק מהווה דוגמא מצוינת לזמר המשתמש בגוון קולו כמרכיב נוסף במרקם הפוליפוני של שירי פופ אלטרנטיבי. אפשר לומר שקולו העדין נרמס בשיטתיות על ידי מכבשי תופים, אך בצורה מכוונת וחיובית. האלבום הנוכחי הוא שיתף פעולה עם המפיק דיינג’ר מאוס, שעבד בין היתר על רמיקסים של ‘האלבום הלבן’ של הביטלס. ניתן להבחין בהשפעות מאותו אלבום היסטורי לאורך כל האלבום החדש ובהגשה המלוכלכת במתכוון של הסאונד.
עקב ריבוי תתי-ז’אנרים נעלמה בתקופה המודרנית חלוקה ברורה וחדה לז’אנרים. לכן גם לא ניתן להכליל את בק באף ז’אנר מרכזי. למרות שסגנונו אחיד ועקבי ואפשר לאתר נוסחה המשוכפלת בשיריו, הוא חושף באלבום החדש מגוון רחב של השפעות: סרף-רוק ב-Gamma Ray, הגל החדש ב-Profanity Prayers ואף רוק בריטי של שנות ה-60 העליזות ב-Orphans. בטקסטים הוא משלב ביקורת חברתית ועצמית עם הערות רומנטיות על המציאות, באופן המחבר תמימות וציניות יחדיו. לדוגמא, כנגד הקיר מכה בעצמותיי, על היכל ריק מביט מתחתי, מתוך השיר Soul Of A Man.
כל רצועה באלבום היא קצרה ועוד לפני שמספיקים להפיק ממנה הנאה, היא מסתיימת ודורשת האזנה חוזרת. לדוגמא, שיר הנושא Modern Guilt, שבסיומו דה-בה-דה-בה חוזר ומרוח בכינורות סטייל הביטלס ורגע לפני שנסחפתי אל תוך ספיראלה אקסטאטית השיר נקטע. תופעה זו ניכרת גם באלבום עצמו, המתומצת לכדי 33:55 דקות בלבד ומכיל רק עשרה קטעים, שמשאירים טעם של עוד וגם רצון עז ליהנות מהם בהופעה חיה.
