כאשר הורנבי כתב את Fever Pitch בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת הוא פינטז אולי על הצלחה בבריטניה, אבל בטח לא העלה בעיני רוחו כיבוש גורף מחוץ לגבולות הממלכה, שכולל גם חציית רוביקון ספרותי-תרבותי בארץ הקודש.
אפשר לומר שאת היסטוריית ספרות הספורט והכדורגל בישראל הקטנה, הצנועה והצעירה (הכול יחסי), אפשר לכתוב עד הורנבי ואחריו. עד היום שבו קדחת המגרש הופיע לראשונה בעברית ב-1992 בתרגום קלוקל, ומהרגע שהוא תוקן, שופר ויצא באדרת החדשה של אהבה על הדשא כדי ללוות יד ביד, כיס לכיס, את הצלחת הסרט שנעשה על פי הספר.
עד שקדחת הדשא אחזה גם בנו, הייתה ספרות הספורט הישראלית שוממת, שלא לומר משמימה. בעיני הצעירים של סוף המאה ה-20 היא הייתה אפילו בלתי קיימת בעליל. אצל המבוגרים ודור הביניים היא חיה, בעטה והתרפקה רק על ההצלחה הפנומנאלית של סדרה שנכתבה בשנות ה-50 וה-60 הספורטאים הצעירים של אבנר כרמלי, האיש בעל מיליון הפסבדונים (שמו האמיתי: שרגא גפני).
כרמלי הושפע עמוקות מניצחון נבחרת ישראל בכדורגל 1-2 על יוגוסלביה בבלגרד במוקדמות אולימפיאדת רומא 1960, ומהגל הספורטיבי-לאומי ששטף את ישראל בעקבות הסנסציה של נחום סטלמך, רפי לוי ועמיתיהם. ההשראה שנחה עליו הניבה 12 ספרים על מעללי העוז והגבורה הספורטיביים של אלון, רפי וחברותיהם פועה ורננה. בעט, אלון, בעט, הכדור בפנים לא ושאר נכסי צאן הברזל הללו היו להיט היסטרי. הם מכרו חצי מיליון (!) עותקים במדינה שבקושי הגיעה אז לאוכלוסיה בת שני מיליון תושבים.
הספורטאים הצעירים הכול-יכולים התחרו אז בהצלחה מסחרית נאה בגיבורי התרבות האחרים של המדף הצברי הלוהט ‘חסמבה’ (יגאל מוסינזון), ‘קופיקו’ (תמר בורנשטיין-לזר) ו’דנידין הרואה ואינו נראה (און שריג, שהוא, הפלא ופלא, לא אחר מאשר… שרגא גפני). הם כבשו לא רק שערים ותארים, כי אם מקום של זהב בתודעה הציבורית. במשך שנים רבות, מי שהזכיר בישראל ספרות וספורט בנשימה אחת דיבר על אלון ורפי. עד כדי כך נחרת רישומם בתודעה הקולקטיבית, שבתחילת שנות ה-2000 החייה אסף גברון את גיבורי ילדותנו בסיפור ‘רננה’ (‘ההולנדי של עכו’, הוצאת גלורי, 2004) המגולל את קורות החבורה מאז ועד היום.
ואולם, על הפריצה אל המדפים של יצירי דימיונו הפורה של כרמלי צריך להתבונן גם מבעד לעדשה של ישראל בחיתוליה, הרבה לפני עידן תקשורת הספורט העניפה, ושנות אור לפני פריצת הטלוויזיה לסלון. הספורטאים הצעירים מילאו חלל וצורך, ונפלו כפרי בשל בידי קהל צעיר ונלהב, שהמיר אותם בשנות ה-70 וה-80 בעמודי המגזינים והעיתונות המתמלאים כדורגל וספורט לעייפה, ובנהייה אחרי כל כדור המופיע על המסך הקטן.
אבל ההצלחה של הז’אנר המסוים הזה לא היטיבה עם ספרות הספורט העברית על כל גווניה. הוא מיצה את עצמו עוד לפני סוף עידן ‘הביטלס’ ו’האבנים’, ולא קם לו יורש. אדרבא, המולים בישראל לא מצאו סיבה להשקיע גם בסוגה ספרותית- ספורטיבית רצינית יותר. ממש אחרי קום המדינה הם הוציאו לאור את ‘צ’יבי’ (מאת בלה סנש, אביה של חנה שנרצח אף הוא עי הנאצים) ואת ’11 האלופים’, אבל זו הייתה הצצה לרגע של ספרות מתורגמת, וגם לה לא היה המשך.
שנות ה-70 וה-80 היו אפוא שחונות. ספרות הספורט היחידה שבצבצה מבין דפיהן הייתה דהויה: סוגת הכאילו-ביוגרפיות: ‘הנער מממילא’ על אורי מלמיליאן, ו’להיות כוכב’ על משה סיני הספר הראשון בתולדות הספרות העברית שבין עליו הסתתרו מודעות ופרסומות (הדרך היחידה לממן ז’אנר שכזה). לא במפתיע, הם לא הפכו לנכס צאן ברזל.
שלמה שרף ישב על המרפסת, זלל גלידה, וסיפר שהוא מתחיל דיאטה כך נפתח הספר ‘הירוקים’. המחבר, אביב הברון, בילה עונה שלמה עם מכבי חיפה, ושיגר אל הדפוס יומן ספרותי מרתק. אבל בניגוד להורנבי ולדייויד הלברשטם, זוכה פוליצר, על שם המשחק (עונה בחברת פורטלנד טרייל בלייזרס מליגת הנ.ב.א בארהב), הברון והירוקים נאלצו לחיות רק מן המחמאות. הספר לא זכה להד הראוי ונמכר במשורה. אפילו מכבי חיפה, נשואתו, רכשה רק עותקים ספורים.
זה היה הניסיון הצברי הראשון ליצור ספרות כדורגל אמיתית. כאשר הוא נכשל, דומה היה שהוא ירפה את ידי כל הרומנטיקנים, החולמים והאופטימיים למיניהם. כאשר הוא לא צלח, התמקדו המולים באלבומי ספורט, יומנים לתלמיד, וספרי סיכום ותעודה על עונה זו או אחרת שלוחה ישירה של מדורי הספורט האינטנסיביים בעיתון.
ואז הופיע ניק הורנבי. ואז הגיעה קדחת הדשא. ואז באה אהבה מחודשת. ולפיכך שהכול יחסי (כבר אמרנו), ניתן בהחלט לקבוע שתריסר השנים החולפות על מדפי הספורט בחנויות הספרים הן רנסנס. לבטח לעומת הרקורד העגום שקדם להן. יותר ויותר מולים קופצים לבריכה הזו ומפרסמים ספרות ספורט מתורגמת (‘כדורגל נגד האויב’, סיימון קופר / ‘מראדונה של כולם’, הוצאת מטר, שגם הוסיפה את ‘העולם על פי הכדורגל’ של פרנקלין פוייר) וגילו את כתיבת הספורט העברית: ‘בילאדי, בילאדי’ (אמיר בן פורת על הפועל טייבה), ‘אדום, צהוב, שחור’ (חיים ברעם על כדורגל וזהות פוליטית-חברתית בירושלים), ‘פלה’ (יורם מלצר על אלילו), וגם ‘אדום בנשמה’ של אוהד הפועל תא מן השורה.
הדוגמאות רבות – סוף-סוף – והיריעה קצרה, אז הגיע זמן סגירת מעגל: את ההשראה והדחיפה הגדולה העניק הורנבי ל’גלורי’, הוצאת ספרים קטנה ויומרנית מבנימינה, שהתלבשה, בשפת הכדורגל, על הנישה הזו. בעזרת הצלחה מסחררת ובלתי צפויה (תשעה מולים דחו את החומר) של סדרת הוצא מהקשרו שמכרה עד כה כ-100,000 עותקים, הוקמה ‘גלורי’ ושמה לה בין היתר למטרה לעבות את מדף הספורט העברי. היא עשתה זאת עד כה עם דייוויד בקהאם וחיים רביבו (ביוגרפיות), אבל גם עם ספרות יפה כמו ‘כדורגל באור ובצל’, אדוארדו גלאנו / ‘ליברפול חיים, מוות וכדורגל’, שאול אדר, ‘ההולנדי של עכו’ (קובץ סיפורים מאת 43 סופרים, אמנים ועיתונאים כולל עבדכם הנאמן), ולאחרונה, כן, כן, חכו, חכו ‘חבורת הכדורגל הפרועה’ ו’הנס של עודד’.
החבורה הפרועה של יואכים מזנק, סופר גרמני, מאיימת לשחזר את הימים הסוחפים של הספורטאים הצעירים. היא תורגמה כאן ופורסמה כבר בתשעה כרכים, ועוד הדיו נטויה. היא הביאה לפתע ילדי מחשב ופלייסטיישן רבים אל הספר, והציתה את דמיונם של בני נוער לאלפים, שהתאגדו במועדון הספרות של ‘החבורה’, וממתינים בקוצר רוח לספר הבא ולסרט שבדרך.
‘הנס של עודד’ הוא ספר ביכורים של אמיר דורון, 34, כדורסלן תל אביבי מתוסכל, ראשון בסדרה מובטחת על חבורת נערים מהכרך הגדול המחפשת את עתידה בכדורסל ונדחית על ידי שלל מועדונים וגורמים רשמיים. הספר כבר זכה לביקורות אוהדות להפליא, ומתחיל להמריא בדוכנים. 50 שנה אחרי שאלון ורפי נחתו באמצע משחק במצרים כדי להציל את הנבחרת, ‘הנס של עודד’, כשמו כן הוא, הוא עוד נדבך במה שהולך ונראה כמו נס ספרותי.
