ההיסטוריון פרופ׳ יובל נח הררי נחשב על ידי כמה כגורו, אחרים כהוגה. אבל אולי אפשר להגדיר אותו כרוקסטאר של עולם האקדמיה. כמו כוכבי רוק, גם הוא עורך סיבובים ברחבי העולם כדי לקדם את היצירה האחרונה שלו והמעריצים כמעט ומדקלמים יחד איתו יחד את המילים. הוא כה מבוקש, עד כדי כך שהכרטיסים להרצאה האחרונה שלו בסוף ספטמבר האחרון באולם “סנטרל הול ווסטמינסטר” בלונדון נמכרו מראש, ונפתחה מכירה נוספת לצפייה בשידור חי באולם אחר, ״בית עמנואל״, הנמצא כמה מאות מטרים משם. גם האולם הזה, שכלל אפילו אם ועולל הומו סאפיינסי בן יומו, היה כמעט סולד אאוט.
אל לונדון הוא הוזמן מטעם חברת hot to: Academy, המארגנת בדרך כלל הרצאות ושיחות מאוד מעניינות. ה״אקדמיה״ החליטה להיפגש בינו ובין ילידת ישראל אחרת ומוכרת בעולם – נטלי פורטמן – לשיחה. כששניהם עלו על הבמה, לקול מחיאות כפיים באולם הראשי, נשמעו צחוקי מבוכה באולם המשני. האם גם אנחנו אמורים למחוא כפיים?
פורטמן לא היססה וכיריית פתיחה החליטה להתייחס באופן מיידי וישיר לפיל הכחול-לבן שבחדר ולקשר שביניהם – שניהם ילידי ישראל. ואז שאלה אותו כיצד זה השפיע עליו כהיסטוריון. הררי השיב לה ששניהם נולדו במפעל המייצר סיפורים מיתיים רבי-עוצמה, לטוב ולרע, וכשכשחיים במקום כזה, אי אפשר להתעלם מכוח הדמיון האנושי וסיפורים להשפיע על העולם. הוא הוסיף גם כי מקום, שבו מיליונים הורגים אחד את השני בשל סיפורים פיקטיביים, גורם להביט בעולם באופן מאוד מסוים. השניים דיברו, בין היתר, גם על הדמיון בין עולמה של פורטמן, הוליווד, ובין מקום מגוריו של הררי, הולילנד, וכיצד המקומות המקדשים סיפורים מתחרים ביניהם.
אם לסכם על רגל אחת את אחת מהתובנות המרכזיות שהשמיע פרופ’ הררי בהרצאה בלונדון, או באחד מהפרקים הראשונים בספרו השלישי החדש, ״21 מחשבות למאה ה-21״ (בגרסה האנגלית – 21 Lessons for the 21st Century), שיצא בסוף אוגוסט האחרון, הוא אומר בפשטות: אנחנו יצורים שמבינים סיפורים וחיים על פיהם. ההסכמה על סיפור מדומיין כלשהו מאפשרת לנו לפעול במשותף לטובת מטרה מסוימת (כפי שכבר הראה בספרו הראשון – “קיצור תולדות האנושות” ובאנגלית – Sapiens).
שלושת ספריו של יובל נח הררי:
בתרגום באנגלית הוא מודע לעובדה שהוא עלול להיתפש כאוטו-אנטישמי
עוד בהקשר הישראלי, כשקוראים את הספר בגרסה האנגלית, קשה שלא להיתקל במילה Israel, שחוזרת כמעט מדי פרק. בגרסה העברית זה נראה טבעי, אבל כשקוראים את הספר באנגלית – זה נשמע אחרת. בתור צרכני חדשות ישראלים בבריטניה, אנחנו יודעים שהמילה הזו טעונה ומכילה קונוטציות שליליות לרוב, בדיוק כמו למצוא את שם המדינה בכותרת בבי-בי-סי, ולחשוב: ״מה עכשיו ישראל עשתה?” ו”מה רוצים ממנה עכשיו?״. הררי כמובן נותן הרבה דוגמאות כדי להמחיש את הנקודות שהוא מעלה, והסביבה הקרובה והמוכרת מספקת מספיק חומר להמחשות. אבל זה גם מעלה שאלה נוספת: האם הזכרת המדינה נועדה לשם ביקורת ספציפית על ישראל?
בראיון שנתן למגזין הצרפתי ״לה פואה״ הוא אמר (בתרגום של ״הארץ״): ״אני לא רוצה להיות נציג רשמי של ממשלת ישראל מפני שיש לי בעיה עם המדיניות הנוכחית שלה… עבודתי כמדען מושתתת על חופש המחשבה וחופש הביטוי. ואולם, ממשלת נתניהו תוקפת את יסודות החירויות האלו״. בספרו האחרון, יש אכן ביקורת כלפי המדינה וגם על נושאים אחרים. אבל לעומת ראיונות שונים לתקשורת, הביקורת שלו על ישראל ויהדות בספר היא לא דוגמטית ולא נכנסת לאיזשהו שיח דו-קוטבי רדוד או חד-ממדי.
הררי משתדל להציג את הדברים כפי שהם. לדוגמה, במקום אחד הוא מתאר את “האיסור על תחבורה ציבורית בשבת” כדוגמה לקורבנות שמחזקים את אמונתנו בסיפורנו, ותוהה אם זו “אכזריות חסרת-הצדקה”. במקום אחר, הוא מתאר סקרים על חיי החרדים בישראל, שבהם “מדווחים הגברים החרדים על רמות גבוהות יותר של סיפוק מהחיים מאשר בכל מגזר אחר בחברה הישראלית” ושאולי “כשרובוטים ומחשבים ידחקו את בני האדם החוצה מהמפעלים ומהמשרדים, החרדים ייראו כמודל לעתיד”. מלבד הדוגמאות הפזורות, הוא מקדיש פרק מיוחד, שדן ברובו על יהדות וישראל, בשם “ענווה: אנחנו לא מרכז העולם”. זו מעין “סגירת חשבונות” עם קוראיו הישראלים, ששאלו אותו מדוע הוא לא התייחס בספרו הראשון מתפקידה של היהדות בהיסטוריה העולמית. מומלץ לקרוא את תשובותיו וטיעוניו.
בתור ביקורת פנימית בעברית, דבריו אמורים להיות לגיטימיים, כמובן. אבל בתרגום באנגלית, הוא מודע לעובדה שהוא עלול להיתפש כאוטו-אנטישמי והחליט להוסיף פסקה מיוחדת כדי להסביר מדוע הוא מבקר את ישראל ואת היהדות (תרגום עצמי): “מאחר שזה יותר מנומס לבקר את העם שלך מאשר לבקר עמים אחרים, אשתמש בדוגמה של יהדות כדי להדגים עד כמה נרטיבים בעלי חשיבות עצמית הם מגוחכים, ואשאיר בידי הקוראים ברחבי העולם להוציא בעצמם את האוויר מהבלונים שנופחו על ידי שבטיהם”.
כשהררי כותב משהו הוא יודע שאת מילותיו הולכים לגמוע אישים בעלי כוח השפעה
אבל “21 מחשבות” הוא ממש לא ספר על ישראל. מדובר באסופת מאמרי דעה – שפורסמו בתקופה האחרונה, ב״גרדיאן״ למשל – וגם תשובות לשאלות הקוראים, שאוגדו לכדי יצירה אחת. הספר עוסק בעניינים הבוערים ורומז שלעיתים הם נובעים מאנשים נבערים. או אם לצטט משפט חזק מתוכו: “הטיפשות האנושית היא אחד הכוחות החזקים ביותר בהיסטוריה”. הוא מנתח, מפרש, מסביר, מתייחס, מתריע על אירועים אקטואליים שעשו כותרות בשנים האחרונות, כמו הברקסיט של בריטניה, ההגירה מסוריה לאירופה, טראמפ ועוד, תוך כדי השוואה למאורעות היסטוריים. הוא עושה זאת לרוב באמצעות העלאת שאלות, שהחברה האנושית תצטרך בבוא היום לספק להן איזושהי תשובה. בקצרה הוא תוהה: לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות, מהן השיטות הפוליטיות, הכלכליות וחברתיות החדשות שאנחנו צריכים לאמץ?
לעומת קודמיו – הראשון ״קיצור תולדות האנושות״ (Sapiens), והשני ״ההיסטוריה של המחר״ (Homo Deus) – ספרו השלישי עוסק בהווה ואולי מטבע הדברים הוא פחות ״זורם״, או פחות סיפורי לפי תפישתו, כי כאמור מדובר באוסף של רעיונות. לכן, הוא כנראה מתאים יותר למעריציו האדוקים מאשר למתעניינים שרק שמעו את שמו. למי שעדיין לא מכיר את פועלו (יש כאלה?) – עדיף להם להתחיל ברב המכר הראשון שלו. ואם נפנה את הטענה של הררי אל עצמו, הסיבה המרכזית ש״קיצור תולדות האנושות״ הצליח כל כך נעוצה בעצם יכולתו לספר סיפור באופן מוצלח (מוצלח עד כדי כך שבקרוב רידלי סקוט צפוי להפוך אותו לסרט הוליוודי). הררי כמובן מודע לזה, ובספרו האחרון, שהוא יותר הגותי, נראה שהמהלך מכוון כדי להפנות את קוראיו למה שמתרחש על פני הקרקע, במקום להתרפק על העבר או לפנטז על העתיד הרחוק. מצד שני, האם הוא לא משכנע את המשוכנעים?
בניגוד להרבה סופרים והיסטוריונים שמביעים את דעתם, כשהררי כותב משהו, הוא יודע שאת מילותיו הולכים לגמוע אישים בעלי כוח השפעה אדיר. על קוראיו של הררי נמנים ביל גייטס, שכבר הספיק לפרסם ביקורת על הספר, ברק אובמה, מארק צוקרברג ועוד. אז כשהוא כותב משפט כמו “האם לא הגיע הזמן שאפילו אנשי המערב ייקחו הפסקה מניהול את העולם ויתמקדו לשם שינוי בעניינים הפנימיים שלהם?”, כבר בפרק הראשון של הספר, הוא בעצם פונה לא רק אל מיליונים הקוראים שמעוניינים לשמוע מה יש לו לומר, אלא גם אל אותם בעלי השפעה שצריכים להתמודד איכשהו עם התוכן.
פה מתגלמת כנראה אחת מהסיבות המרכזיות לפרסום ספר המתובל בנבואות זעם – מילותיו עשויות ״דה פקטו״ להשפיע על העולם וזו חשיבותו. אפשר להסכים עם דבריו או לא, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא מעלה לא מעט נקודות מעוררות מחשבה, שעשויות לקנן במוחות הגדולים של העולם, ממשבר האקלים ועד לסכנות הטמונות בהתפתחות הטכנולוגית של אינטליגנציה מלאכותית, שתהיה מסוגלת לשנות את תפישתנו והתנהגותנו מבלי שנהיה מודעים לכך.
אם אתם רוצים לדעת את האמת – התשובה איננה ‘סיפור’
מה שחשוב להבין לגבי הררי, כמו שמפורט בקצרה בפרק האחרון של הספר, זה לא רק הידע ההיסטוריוני וההתבוננות הייחודית שלו על העולם, אלא גם העובדה שהוא מתרגל מדיטציה. הוא מספר שבשנת 2000 השתתף בסדנת ויפאסנה של המורה ס.נ. גואנקה, ששינתה את תפישותיו. גואנקה לימד טכניקה, שמייצגת מסורת ששורשיה במשנתו של בודהה – דרך לשחרור מסבל (דהרמה). במובן הזה, נראה שהררי הוא מעין בודהה מודרני. כמו שבודהה הבין את מקור הסבל, הגיע להארה ואז האיר את הדרך לשאר הסובלים, כך נראה שהררי מנסה להסביר מה גורם או יכול לגרום לסבל בעולם הנוכחי, ורואה בהוצאת ספריו ובהרצאות הנלוות בעולם כשליחות.
נהר המילים הזורם מעל העמודים מנסה להוביל את הקורא מפרק אחד אל השני כדי שלקראת סוף המסע, בפרק 20, הקורא יקרא את המשפטים המובילים לפרק האישי והמסכם. לפני שהוא מסביר בסיום מה המדיטציה משמשת עבורו (ובמרומז, כיצד מדיטציה תוכל להשפיע על הקוראים), הררי מעוניין להזכיר שלאומות אין תודעה והן לא מסוגלות להרגיש דבר. אנשים, לעומת זאת, כן מסוגלים לסבול, ופוליטיקאים מנסים להסוות סבל ממשי בכך שהם עוטפים אותו במיסטיקה ובמילים גדולות ובלתי מובנות.
“אם אתם רוצים לדעת את האמת… התשובה איננה סיפור”, הוא כותב. אפשר לראות במשפט הזה מעין סגירת מעגל. בספרו הראשון, הוא מראה כיצד הדמיון האנושי באמצעות סיפורים ומיתוסים גרם לקבוצות גדולות של סאפיינסים להשתלט על העולם. בספרו האחרון, הוא מנסה להוכיח כיצד אותו דמיון גורם בהווה (ועלול לגרום בעתיד) לסבל אמיתי, שישפיע על כל אחד מאיתנו. יש כאלה שרואים בו מגלומן ויש לא מעט שדווקא יסכימו עם תפישותיו. כך או כך, לא חייבים להסכים עם כל מה שהוא חושב וכותב, ומומלץ להרהר על הדברים באופן אישי. אפילו שיטתו של בודהה הייתה להטיל ספק בכל דבר שמישהו אחר אומר, כולל הוא עצמו, ולהתנסות בעצמכם.
בשורה התחתונה, כדאי לקרוא את הספר ולו רק בשביל התזכורת להתבונן על העולם הפנימי והחיצוני ועל הקשר ביניהם, לא לחיות על אוטומט ולקחת את הכל כמובן מאליו, ולזכור שלכל פעולה יש השלכות. מהן המחשבות שלכם?
