החבר: היי שפר, מה שלומך?
אני: היי יריב, הכול טוב. איך אתם?
החבר: שורדים. אגב, לפני שאני שוכח, אתה יודע שהייתה לך בטור האחרון פדיחה רצינית, כשכתבת שדוד הוא הבן של שלמה.
אני: אה, זה? זה היה בכוונה.
החבר: יאללה יאללה. שמענו עליך. בכוונה עאלק. אתה שוכח שאני מכיר אותך קצת. אתה לא עושה דברים כאלה בכוונה. ברור לך אגב שזה לא מקרי, הטעות הזאת.
אני: מה זאת אומרת?
החבר: זו אינדיקציה להתרופפות השורשים שלך. התרחקת מהארץ, התרחקת מהמקורות. פעם היית תותח בתנך, הראשון בכיתה. חשבו לשלוח אותך לחידון התנך המחוזי. תראה לאן התדרדרת. הכל נהייה לך מעורפל. דוד, שלמה, גאווין וסטייסי – ערבוביה אחת גדולה, לא זוכר כבר מי קשור למי ואיך.
אני: טוב, בוא לא נגזים, פליטת קולמוס קטנה, בוא לא נעשה מזה דמנציה.
החבר: שום פליטת קולמוס – זה סימן משמיים, ידידי היקר. ברור לך מה זה אומר.
אני: מה?
החבר: שהגיע זמן לחזור.
אני: לחזור? לאן?
החבר: לארץ. אתה והמשפחה.
אני: סליחה? רק לפני שבועיים למחרת הבחירות התקשרת אליי ואמרת איזה מזל יש לי שעזבתי בזמן לפני שהכול מחשיך ואיזה דיכאון ולמה לא לקחתי אותך איתי וכל זה. אני זוכר אפילו את המילים המדויקות: תכין דירה, אנחנו מגיעים.
החבר: לא סותר.
אני: לדעתי, זה די סותר.
החבר: זה לא סותר. זה היה בדיכאון של אחרי הבחירות. אבל אחרי יום-יומיים העשן התפזר וחזרתי לעצמי. כמו שאתה בעצמך אמרת לי אז וצדקת: זה לא כזה נורא, יכול להיות יותר גרוע. אני באמת מאמין עכשיו שהשמאל יוכל לנצח בבחירות הבאות אם יקרו כאן כמה שינויים ובראשם שכל השמאלנים שגרים בחול, כולל אתה, יחזרו. זה לבד יכול להיות שווה לפחות 15-20 מנדטים.
אני: לא יודע אם זה מעשי לעבור עוד פעם מדינה.
החבר: אוי בחייך, זה לא כזה מסובך. זה לא לעבור מדינה – זה לחזור. אתם כבר הייתם כאן, מכירים את השפה, מכירים את המנטליות, המשפחה כאן, החברים, הכמה שמאלנים שעוד נותרו להחזיק את מוט האוהל וכואבת להם היד. תיכנסו קצת מתחת לאלונקה, מה יש.
אני: טוב, זה לא כל כך פשוט. בכל זאת, כבר השתקענו כאן – עבודה, דירה, בית ספר של הילדה, הנה עוד מעט יש כאן בחירות גם כן, אולי נצביע אפילו.
החבר: כן? למי אתה מצביע שם?
אני: מן הסתם ללייבור.
החבר: יעני, מפלגת העבודה המקומית.
אני: כן, משהו כזה.
החבר: הם בשלטון שם?
אני: לא, באופוזיציה.
החבר: והם הולכים לקחת הפעם?
אני: לא חושב, ראש המפלגה הוא בחור די לא כריזמטי. הם קצת תקועים.
החבר: נו, בבקשה: מפלגת עבודה באופוזיציה, שלא מצליחה לנצח את הבחירות משום שבראשה עומד בחור לא נורא כריזמטי… את זה יש לך גם כאן, באותו מחיר, ובעברית.
אני: צודק, אבל לפחות הכדורגל ברמה.
החבר: או בחייך, אתה לא מודע למה שקורה כאן. השתפרנו מאוד, לפחות ברמת הנבחרת. רק ניצחונות עד עכשיו, ובשבת אנחנו מול וויילס, ולדעתי עוברים גם אותם.
אני: אוי בחייך, אל תגיד לי שיש לך ציפיות מהנבחרת. יש יותר סיכוי שזהבה גלאון תרכיב את הממשלה הבאה מאשר שנעלה לאיזה טורניר גדול.
החבר: אני יודע. אבל בכל זאת, הפעם זה נראה קצת יותר טוב. עד עכשיו היה די מרשים, שלושה ניצחונות משלושה משחקים וקצת יותר קל הפעם להעפיל, אז אין להוציא מכלל אפשרות. הגוטמן הזה הוא בחור רציני. הוא עוד יביא אותנו לאירו ואולי אפילו למונדיאל. בכל מקרה, צריך להיות אופטימיים. סך הכל וויילס, לא גרמניה ולא ברזיל.
אני: אתה נשמע קצת כמו לפני הבחירות מלא בתקוות שווא ולמחרת תגיד לי: תכין דירה.
החבר: אתה יכול לזלזל עד מחר. אתה יודע מה? בוא נעשה עסק, אם הנבחרת מנצחת את וויילס, אתה חוזר לכאן עם המשפחה.
אני: אני אחשוב על זה, לא פוסל על הסף. אולי לא מיד, אבל זה עוד יקרה בטח יום אחד. בכל מקרה, גם מכאן אני נשאר בעד הנבחרת. זה לא ישתנה אף פעם.
החבר: אז ניפרד בברכת אל אל ישראל?
אני: אל אל ישראל.
יום שבת בערב. ישראל נגד וויילס
אני: אוי אוי אוי.
האישה מהחדר השני: מה קרה?
אני: כבר 3-0 לוויילס.
האישה מהחדר השני: אתה עונה לטלפון?
אני: את יכולה לענות? אני רוצה לראות איך זה נגמר.
האישה: זה יריב, הוא מבקש למסור לך תכין דירה, אנחנו מגיעים.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
