כמו מחזות זמר רבים שהפכו לסרט, שמו של המחזמר “דרימגירלז” הולך לפניו. בנוסף ללהיטים המוכרים שבו ומעבר לתפאורה הנוצצת ול”שואו” – בבסיסו של המחזמר עומד סיפור מרגש על דחייה ועל תעשיית מוזיקה מורכבת, קשה, וגזענית, וכמובן גם סיפור אהבה.
המחזמר מספר את סיפורה של להקת הבנות ״הדרימז״ ואת דרכן האומנותית – מאנונימיות מוחלטת ועד לעלייתן לראש מצעדי הפזמונים בארה״ב. הדרך לשם אינה קלה ורצופה במכשולים הקשורים לאופייה של תעשיית המוזיקה בשנות ה־60’ וה־70’ בארה״ב – תקופה שאופיינה בהדרה של המוזיקה השחורה ממצעדי הפזמונים הגדולים ובהערמת קשיים על העוסקים בעסקי השעשועים. על אף הכחשות מצד הכותבים, הסיפור כאן דומה מאוד לסיפורה של להקת ה”סופרימז”, שללא ספק היוותה מקור השראה.
בסיפור, נדחקת אפי ווייט, הזמרת המובילה, לשוליים כדי לייצר לוק יותר מושך ומוחלפת בזמרת רזה ממנה עם סאונד יותר מסחרי ופשוט (או ״לבן״). שינוי זה יוצר משבר בין חברות הלהקה. במקביל, סיפורי האהבה והבגידה מאחורי הקלעים מובילים לפירוק הלהקה ולנתק ארוך־שנים בין החברות – עד שהן מצליחות למצוא את הקול הפנימי שלהן, להתגבר על האגו, להתנתק מההשפעה השלילית של הגברים בחייהן ולחדש את הקשר. את דמותה של אפי מגלמת השחקנית אמבר ריילי, הידועה מהסדרה האמריקאית Glee, שזכתה על כך השנה בפרס “אוליבייה” כ“שחקנית הטובה ביותר”.
לקראת סוף המחזמר, ההתפתחויות הרוויות מסרים פמיניסטיים והעצמה נשית לא משאירות את הקהל אדיש, והוא מריע ומגיב לנעשה על הבמה. אמנם יש כאלה שירגישו שהשתתפות הקהל מפריעה להם, אך בעיניי אין דבר יותר חיובי מתגובה כזו של צופים שמתחברים ליצירה הבימתית.
זכתה בפרס “אוליבייה” על תפקידה במחזמר. אמבר ריילי. צילום: Brinkhoff&Mögenburg
ראוי לציין ש”דרימגירלז” הוא המחזמר הראשון שנכתב בברודווי ושעסק בקהילה האפרו־אמריקאית, בדומה לאופרטה ”פורגי ובס”. גם הנרי קרינג׳ר, שהלחין את המוזיקה ל”דרימגירלז”, וגם ג’ורג’ ואיירה גרשווין, שכתבו את האופרטה – הם כולם יהודים. נראה שמלחינים אלה חשו הזדהות עם הקהילה הזו כמיעוט ולקחו על עצמם להשמיע את קולה על במות ברודווי. באחד הראיונות עמו, אמר קרינג’ר שהשיר האהוב עליו מהמחזמר הוא And I’m telling you I’m not going מכיוון שאנשים מכל הצבעים והמינים יכולים למצוא את עצמם בשיר ולהזדהות עם הסולו הגדול של אפי, מתוך חוויית בגידה שכל אחד חווה בחייו. המחזמר מתעסק בעולם הבמה ובחיי המוזיקאים, ולכן הרבה מהשירים מציגים את הלהקה על הבמה כחלק ממופע, הקלטות או חזרות שאנחנו עדים להם, כך שהיצירה הופכת לקלה יותר לעיכול ומהווה נקודת פתיחה טובה לכל מי שלא נחשף למחזות זמר בעבר. המחזמר עוצמתי, כיפי ולא מאכזב. לא לפספס! השנה הוא עלה לראשונה באנגליה, 35 שנה אחרי ברודווי. מי יודע מתי יעלה שוב?
