מעל המיטה מותקנת טלוויזיה על מעמד נתלה, כמו של בית חולים, ובה רואים את מרגרט תאצ’ר נואמת ללא קול. זהו מיצב בעל אמירה פוליטית אותו יצר נושא התערוכה, ריצ’ארד המילטון (88). אף על פי שהוא נעשה ב-1984 ואשת הברזל כבר די החלידה מאז, כנראה שיש למיצב תוקף כלשהוא גם כיום, אחרת קשה להסביר מדוע האוצרים עמלו כה קשה לבנות את קירותיו!
מנהיג בריטי נוסף שקיבל טיפול מיוחד הוא טוני בלייר, לבוש כקאובוי בגיל העמידה, וידיו אוחזות באקדחים שעל מותניו, על רקע צבעי שקיעה. אומנם לבושו מזכיר תחפושת ילדים לפורים, אך מבטו מצפה ליראת כבוד מהצופים בו, כמו שכותרת הפוטומונטאז’ מתארת – Shock and Awe.
משתי עבודות אלו עולה כי אפשר לסכם את המוטו האמנותי של המילטון בשתי מילים – חלוקה לשתיים. אם זה באמצעות פרדוקס תאצ’ר – נאום שלא נשמע או חדר טיפולים ללא מטפל או מטופל, ואם זה בניגודיות האירונית של בלייר – מבט של רצינות בתחפושת ילדותית. אם לא די בכך, ניתן להבין זאת במספר עבודות בחלל הצפוני של הגלריה, שפשוט חצויות לשניים.
ואם בפוליטיקה וחלוקה עסקינן, כמובן שישראל לא יכולה להתחמק מכוונתו הצולבת של האמן, ובמיוחד כשמדובר בתערוכה עם גוון פוליטי המוצגת בבריטניה. המילטון מזכיר לנו בצידה השמאלי של עבודתו – Palestinian Maps, את גבולות 47′ שנקבעו על פי החלטת האום (תוכנית החלוקה), ובצידה הימני מוצגת המפה עם מצב הגבולות כיום, ומתחת לשני אלה הכותרת – ‘כיבוש 2010’. המסגרת המפרידה בין שתי המפות (שנוצרו בסיועו של אייל וייצמן – אדריכל ישראלי הפועל בלונדון) מסמלת ככל הנראה את הזמן שעבר ב-63 השנים האחרונות, אך לכל המלחמות שעברו על השטח המסכן הזה אין זכר.
החלל המערבי של הגלריה מתעסק בזרם הפופ-ארט שהמילטון כה מזוהה עימו וכולל רפרודוקציות בגירסאות שונות של התצלום המפורסם – Swingeing London (‘לונדון מענישה’) אותו עיבד עד לא די. בתצלום נראות ידיהם של סולן ‘האבנים המתגלגלות’ – מיק ג’אגר, וסוחר האמנות – רוברט פרייז’ר, אזוקות אחת לשנייה בעוד שהן מצליחות להסתיר את פרצופיהם, אך לא את החיוך שעל פניהם.
גלריית ‘סרפנטיין’, שחוגגת 40 שנה לקיומה, מומלצת מאוד, וכדאי לעקוב אחר התערוכות המושקעות והמתחלפות והאירועים השונים.
