זה שלפעמים נדמה לכם שהגלובוס מסתובב סביב צירו של דייוויד בקהאם, לא אומר בהכרח שאתם סובלים מהנגאובר או מלחץ דם גבוה. לא רק אתם עם הלשון בחוץ. גם כדור הארץ סוגד לו ומסתובב סביבו בעדינות. נזהר לא לשרוט אותו חלילה, שלא ידהה צבעו. בכל סיבוב כזה, דרך אגב, דייוויד מחליף תסרוקת, כדי שגם הירח והשמש לא ישתעממו. אכן, חתיכת מוצר אנושי מושלם הבקהאם הזה. ובנוסף לכל אנגלי.
מתוך ‘הדובדבנים של בקהאם’ מאת שרה אנג’ל (ההולנדי של עכו, הוצאת גלורי, 2004)
מי היה מאמין שבקיץ 2007, בגיל 32, עם הפנים אל השקיעה והאופק המקצועי, דייוויד בקהאם עוד יצליח להיות הנושא של כתבת סוף העונה בעלונדון או בכל מקום אחר. אני ממש מתקשה להאמין שזה קרה לי (ולו), אבל לא מסוגל להתעלם מן העובדות. בקהאם, האייקון הכדורגלני והספורטיבי הכי גדול, מתוזמר, מיוחצן ומתורגם למזומנים בתבל, הוא-הוא כדורגלן העונה שלי. הייתי בוחר בו גם אם ריאל מדריד היתה מפסידה את האליפות. בשבילי הוא אלוף ללא תנאי. זה לא התואר, אלא הטוהר.
כן, אני יודע. רבים מכם ירימו גבה. בקהאם? הרי אלוף אירופה קאקה נתן עונה אירופית המתקרבת לשלמות, ראוי לפסלון המוזהב, וכנראה גם יקבל אותו בסוף השנה. אני לא שוכח את זה לרגע. אבל בקהאם מודל 2006/2007 עוקף גם את קאקה בישורת האחרונה וחותך את קו המטרה בעזרת השאפתנות והנחישות. כן, דווקא הכדורגלן שהפך למותג הכי נוצץ על המדף העולמי בגלל היופי שלו, מכניס למשוואת הניצחון טונות של אופי. אם תרצו, בקהאם הוא היחיד מבין כל המועמדים לתואר השנה, המתחרה במקביל גם במירוץ ספורטאי השנה. השילוב הזה הוא הבינגו.
דייוויד ג’וזף בקהאם הוחלף במשחק האליפות של קבוצתו, בדקה ה-65, כאשר היא בפיגור וגורל כל העונה שלה על כפות המאזניים. זה לא מנע ממנו לעבור ליד הספסל וללחוץ בחום את ידו של המאמן פאביו קאפלו, זה שהוריד אותו מהמגרש, זה שלמעשה הצעיד אותו בדרך לשקיעה בלוס אנג’לס. הג’נטלמן הבריטי האולטימטיבי הזה, לו רק יכול, היה גם ניגש ומחבק את הנשיא רמון קלדרון, זה שאמר עליו בתחילת השנה שהוא רק חצי שחקן ורק בהוליווד.
דייוויד בקהאם הוא כדורגלן העונה כי אין עוד איש במעמדו שהיה שורד את החרב הארסית המונפת של שני הבוסים שלו, שהם שניים מנושאי המשרות הבכירים על הגלובוס, בולע את הכבוד והגאווה, ומשתמש בתיסכול ובדיכאון כמנוף להצלחה המחודשת, כמקפצה להחזרת עטרה ליושנה, כגרם מדרגות שבקצהו העליון נמצאת פסגה חדשה אותה ניתן עדיין לכבוש למרות הגוף החבוט והנפש החבולה.
סטיב מקלארן בעט את בקהאם מכל מדרגות נבחרת אנגליה בגלל פוליטיקה מסריחה. הוא לא עצר לרגע לחשוב אם השחקן יכול לתרום על כר הדשא. הוא רק רצה להשתמש בקפטן שהסיר את הסרט באקט אצילי מיד עם תום המונדיאל בתקווה שזה יספיק על מנת להישאר בסגל כאחד האדם כאות ועדות לעידן חדש כביכול. למעשה הוא הפך את בקהאם לשעיר לעזאזל של גחמה לא מקצועית. אינטרסים של מקלארן, לא של הנבחרת.
פאביו קאפלו חשב שהוא בסך הכל דורך על גוויה. הרי בקהאם כבר נשען רק על החבלים אחרי הנוקאאוט מאנגליה. אז המאמן האיטלקי בסך הכל עשה עוד סיבוב קטן על הסכין התקועה בגב המדמם, והבטיח שכל ההיסוסים של דייוויד לגבי הקריירה באירופה יתפוגגו, והוא יחתום ביד משוכנעת בגלקסיה האמריקנית.
גם מקלארן וגם קאפלו התעשתו. שניהם עשו סיבוב של 180 מעלות וזכו בקרדיט על נכונותם להודות בטעות לא עניין של מה בכך גם אצל האגו של מנג’רים. אבל החזרה בתשובה לא פוטרת אותם מהאחריות והאשמה: קאפלו ומקלארן קיצרו את הפתיל של בקהאם בזירה האמיתית. הם שיגרו אותו לפנסיה מוקדמת. הם מנעו מעימנו את מנעמי קינג דייוויד לפחות לעוד עונה או שתיים או שלוש.
ובקהאם? כיצד התנהג הוא לנוכח כל העוול? לאן הוליך הוא את העלבון? אל מגרש האימונים. הוא הרכין ראש, סתם פה, הוסיף שעות במכון הכושר, גמא עוד קילומטרים, וחיכה להזדמנות להוכיח לשני המאמנים היהירים עד כמה הם טועים. הוא התנהג כספורטאי למופת, וכאשר קיבל את הצ’אנס הראה שנותר בו עוד קורטוב ענק של כדורגלן למופת.
תראו לי שחקן אחד בכל ספורט – במעמדו של הג’נטלמן הבריטי הזה שהיה מגיב כך לפגיעה באגו, לקיפוח, לדיפרסיה. שהיה הופך את המכאוב למנוף. תריצו במוח כמה שמות שאתם רוצים, תלכו אחורה הכי רחוק שאתם זוכרים. דייוויד ג’וזף בקהאם יקרא תיגר על כל טאלנט, סטאר, אגדה, פרימדונה שרק תעלו מן האוב.
ועוד משהו, בעונה המופלאה הזו בקהאם אף ניער אותנו, עיתונאים ואוהדים, מן הציניות שאחזה בנו ברבות השנים כלפי אייקונים וכוכבים מנופחי כיס וחזה למיניהם, ולימד אותנו שלא חייבת להיות סתירה בין הכדורגלן הפופולרי ביותר עלי אדמות, לבין הספורטאי מספר 1 בעולם. אני מקווה שגם במאליבו ובברלי הילס יידעו להעריך איזו מציאה (וזכות) גדולה נפלה בחלקם.
