הפיטורים של אברם גרנט מצ’לסי שלושה ימים אחרי גמר ליגת האלופות מעידים עדות חותכת לא על המאמן הישראלי, כי אם על המועדון האנגלי. צ’לסי פוטבול קלאב הוא כיום אחד האירגונים המבולגנים, מבורדקים והאנדרלמוסיים ביותר על פני הפלנטה. סטמפורד ברידג’ הוא גשר של אינטריגות, קליקות, תככים, מזימות, חתירות, קונספירציות ופוליטיקה גסת רוח הרוחשת ומבעבעת ללא הרף. בשום מקרה לא הביאה התרכובת והתרחושת הזו יתרון לצ’לסי, רק נזק. מדובר איפוא בניהול הנע בין ביזיוני לשערורייתי.
ובראש הפירמידה, כלומר בראש הסקנדל, עומד הבעלים, רומן אברמוביץ’. פרנק ארנסן, פיטר קניון, פיט דה ויסר, יוג’ין טננבאום, ברוס באק, יוג’ין שווידלר, הנק טן קאטה, סטיב קלארק, סיימון גרינברג, ג’ון טרי, פרנק למפארד אלה שמות של יועצים, מושכי חוטים, אינטרסנטים, קושרי קשר, מלחכי פנכה ואחיתופלים – הנמצאים קרוב לאוזנו של הבוס הגדול, אבל זהו האוליגרך הרוסי, בעל הבית הבלעדי, המטה להם אוזן, מאפשר להם לטלטל את הספינה, ולא עוצר את האי סדר ואי היציבות בעודם באיבם.
אברמוביץ’ מינה את גרנט ופיטרו. רומן נתן, רומן לקח. זו זכותו. הוא בעל המאה והדעה. אבל ההתנהלות היא כמו של קרקס, לא של מועדון כדורגל בכיר השואף ליטול את הבכורה העולמית עד 2014.
אברמוביץ’ העניק לגרנט חוזה לארבע שנים וקטע אותו אחרי שמונה חודשים. למה? הרי לא זו בלבד שהתקופה הזו איננה מספקת להשארת חותם ממשי של המנג’ר, היא אף הצליחה מעל ומעבר למשוער ונגד כל הסיכויים ריצה לאליפות וגמר אלופות, מרחק תלולית דשא אחת ממלכות אירופה. אברמוביץ’ התיר את מחול השדים והחרבות נגד וסביב המנג’ר שלו, אפילו בימים הקריטיים שקדמו לגמר במוסקבה. צ’לסי נראתה כמועדון של גולים עצמיים ללא הפסקה: בלתי מנוהל, מלא במאבקי כוח ושליטה, בו איש הישר בעיניו יעשה, ידליף, יחבל ויקלקל.
לפיכך, ברגע שקיבל גרנט את הודעת הפיטורין, הוא הפסיק להיות הסיפור. מה שאי אפשר לומר על אברמוביץ’ וצ’לסי. הם ימשיכו להתנהג ולהתנהל על פי אמות המידה הביזאריות של בעל הבית, שלא מזכירות שום דבר שאנחנו ובטח האנגלים המסודרים, המרובעים והג’נטלמנים מכירים ומכשירים. מישהו חדש ייכנס בקרוב לנעלי המנג’ר בברידג’, אבל גם הוא, כמו גרנט, מוריניו וראניירי לפניו לא יידע מתי ומדוע, איך ולמה וכיצד סר חינו ויגיע יומו. אולי משום שלא העביר את הסחורה, אולי מפני שהבוס מצא בכיור כוס שבורה.
יורו בלי אנגליה
יורו 2008 יוצא בימים אלה לדרך בשווייץ ובאוסטריה, וההיעדרות של אנגליה ממנו מדירה הרבה יותר שינה מעיני המארחים מאשר מאישוני הנשארים בבית. אנגליה הייתה ונשארה אולי תעלומה בלתי פתורה על המגרש, ושום דבר לא יקרה ליבשת בלי הכדורגל הבלתי ממריא שלה, אבל שום נבחרת לא תיקח ממנה כבר לעולם את המקום הראשון באהדה עם קבלות. נחילי עשרות אלפי האוהדים האנגלים, אלה שתמיד שמים את כיסם היכן שנמצא ליבם ומגיעים לכל חור על הגלובוס, יחסרו לפרנסי התיירות, המסעדות, הפאבים, המלונות ונתיבי התחבורה השוויצרים והאוסטרים, כמו שרונאלדו יחסר למנצ’סטר יונייטד אם וכאשר יעזוב.
אבל רונאלדו עצמו יהיה ביורו, במדי פורטוגל, והוא בוודאי יפתור להרבה שדים אדומים את בעיית הזהות וההזדהות. אין הרי אוהד אמיתי המסוגל לצפות בטורניר מכורסתו בשלווה אולימפית ומתוך ניטרליות אפורה וקרת רוח – ובתקשורת האנגלית אכן מתנהל בשבועות האחרונים דיון באשר לאופציות ההעדפה והתמיכה של מדינה פנאטית אך נטולת ייצוג. זה איפוא הזמן להוסיף את תרומתי לפולמוס: לכו עם הולנד.
האינסטינקט הבריטי הבסיסי והמסורתי קורא בקול רם לדבוק באנדרדוג. לקוות שזה יהיה הטורניר האירופי השני ברציפות שיטרוף את הקלפים, ישנה סדרי תבל, ויביא לנו יוון חדשה אם כי בשינוי אדרת – כלבלב שיודע גם לבצע תעלולי כדור, לא רק לנבוח ולנשוך. קרואטיה, רומניה, צ’כיה ושבדיה מתאימות למשוואה הזו, אבל הספקות לגבי האמונה, הניסיון ואורך הרוח שלהן מפזרים את האופטימיות באשר לסיכוייהן.
גרמניה, איטליה, צרפת וספרד הן הפייבוריטיות, ולכן נמחקות מהלכסיקון הרומנטי, למרות שספרד זו שחוטפת בחילה בכל פעם שהיא מגיעה אל סף הבאר עשויה דווקא להיות אופציה די מרעננת. נשארנו איפוא עם הולנד. כשרוד חוליט ומרקו ואן באסטן ניצחו את בריהמ 0-2 בגמר יורו 1988 אז עוד קראנו לטורניר ‘אליפות אירופה לאומות’ ישבתי באיצטדיון האולימפי במינכן בעיניים מזוגגות מאושר, תכננתי איך לצרוב את החוויה על מנת לספר עליה בבוא היום לנכדים, ונדבקתי בחיידק ההולנדי. הטוטאל פוטבול הביא טוטאל קומיטמנט. כן, גם כאשר ואן באסטן עשה קציצות מהגנת אנגליה בדרך לשלושער ול-1-3 בדיסלדורף, לא יכולתם לתפוס אותי בשום דבר פרט לאקסטזה. משק כנפי ההשראה והיצירתיות האולטימטיביות, ושתלך אנגליה לאלביון (והיא אכן הלכה מיד בתום שלב הבתים).
20 שנה אחרי, החדשות ההולנדיות הטובות הן שמרקו שוב איתנו. ואן באסטן חוזר. החדשות הרעות הן שמרקו לא יכול לשחק, וכך ככל הנראה גם הנבחרת שלו. הולנד תחת הנהגת המאמן ואן באסטן היא לא מה שהייתה פעם. אותו Total football שפרץ בסערה אל כרי הדשא של קלן, דיסלדורף, גלזנקירשן, המבורג ומינכן, דומה היום יותר ל-Total loss.
הכתום דהה בכביסה, הכדורגל שהיה אוצר בלום, נבלם. יחסי האנוש והחברה בתוך הסגל אינם בריאים, הדינמיקה הקבוצתית לקויה, ואן באסטן עצמו כבר ארז את רוב הציוד שלו בדרך לעונה הקרובה באייאקס, ובנוסף לכל אלה שובצה הולנד בבית אחד עם איטליה, צרפת ורומניה. מה שאומר שמצבנו לא היה מעולם טוב יותר. הולנד מודל 2008 היא אנדרדוג, ועוד הצבעוני והיפה מכולם. שיהיה לנו טורניר orange.
