ציוריו הפרובוקטיביים של אופילי, שעירבבו תרבות אפרו-קאריבית וסמלים דתיים וארוטיים, תוך כדי שימוש בצבעים בוהקים, נצנצים, לכה, גזירי עיתונים וגללי פילים (שהפכו לסימן ההיכר שלו) – הפכו אותו לכוכב.
כוחם של ציוריו, העמוסים בעיטורי נקודות סבוכים (הנוצרים באמצעות טבילת מקל בצבע, בדומה לציורי מערות), בגישור בין תרבויות ואמונות, בין המתוחכם לפשוט. אולם הסגנון הישיר הזה, גם גרם ללא מעט מהומות. ציורו הבתולה הקדושה מריה גרם לסנסציה כשהוצג במוזיאון ברוקלין ב-1999. הציור הציג את מריה כאשה שחורה החולצת שד מגללי פילים ומוקפת גזירי נייר של איברי מין נקביים ממגזינים פורנוגרפיים. אמריקה סערה וראש עיריית ניו יורק דאז, רודי ג’וליאני, איים בקיצוץ תקציבי המוזיאון.
ההצלחה, כמו גם התגובה הקשה לפרשה, הפחידו את אופילי וגרמו לו להרגיש לכוד. כתגובה, בחר להתרחק מאור הזרקורים ולהפסיק להציג. בשנת 2005 עבר לגור בטרינידד, שבאיים הקארייבים, מעבר שנועד להציל את שפיותו ולהגן על אמנותו.
החודש נפתחה במוזיאון הטייט בריטניה רטרוספקטיבה מיצירותיו, שכוללת, בנוסף לציורים, אקוורלים ורישומים, גם שתי סדרות ציורים חדשות שטרם הוצגו, המושפעות ממקום מגוריו החדש.
התערוכה נפתחת עם אחד מפסליו המוקדמים של אופילי – שיטהד מ-1993, שמציג צד הומוריסטי יותר של האמן. הפסל עשוי גללי פילים, שיני חלב ורסטות אותן גילח האמן מראשו, ונראה כמו הכלאה בין פסל פטיש אפריקאי לפורטרט עצמי דמוי בובת וודו.
העבודה ממחישה היטב את המקורות של אופילי ונותנת תזכורת להומור העצמי שמסתתר מתחת לפני השטח בעבודות המהורהרות יותר שיצר בהמשך.
בעוד הציורים המוקדמים הציגו השפעות מציורי מערות מזימבבואה, סרטים אפרו-אמריקאיים, גיבורי קומיקס, פאנק והיפ-הופ, הציורים החדשים מציגים פלטה צבעונית מצומצמת יותר של כחולים עמוקים והינם מלאים בהתייחסויות לדמויות תנכיות כמו גם לנופים של טרינידד ולמיתולוגיה המקומית. שינוי הסיגנון שלו הינו צעד אמיץ שמעיד על צייר שבחר לוותר על הנוסחאות שהקנו לו שם עולמי.
אופילי מודע לסיכונים האמנותיים הכרוכים בעמדת הבריטי-הניגרי האאוטסיידר שמתבונן בתרבות הקאריבית, אבל קשה לומר שהשינוי שעבר הציור שלו הוא לטובה. הציורים החדשים עדיין מרגישים חלשים וכרגע לא נותר אלא לחכות ולראות לאן הציור שלו יתפתח. מה שבטוח הוא שזה יהיה למקום בלתי צפוי.
