על הא ועל דאדא

דושאן, מאן-ריי ופיקביה נפגשו בניו יורק בתחילת המאה ה-20 והקימו חבורה אינטלקטואלית ואקספרימנטאלית שניסתה להביא את הדאדא (או דאדאיזם – זרם אמנות אוונגרדי שנוסד באירופה ב-1916 על רקע זוועות מלחמת העולם הראשונה) לאמריקה ולהרחיב את הרעיון שהמחשבה והרעיון שעומדים מאחורי יצירה חשובים יותר מהצורה. השלישייה הזו לקחה את כל מה שנודע עד אז כיצירתי ופירקה אותו לגורמים, החליפה אותם בחלקי מכונות או תהליכים תעשייתיים. פיקביה צייר רגשות או אנשים כבוכנות או מנועי קיטור בעוד דושאן תיאר את הכלה האידיאלית שלו כמכונה המורכבת ממשאבות ומפוחים. מאן-ריי, האמריקאי שבין השלושה, פנה לצילום – המדיום המכני ביותר, ויצר צילומים בהם עמדו זה לצד זה בהרמוניה עירום נשי ושיני ברזל של מכבש דפוס ענק.

התערוכה ב’טייט מודרן’ משרטטת את היחסים המורכבים בין השלושה – האמנותיים והאישיים – לאורך 40 שנה; יחסים שהתאפיינו באירוניה, מרידה במוסכמות ועיסוק בארוטיקה. היא מתחילה ב-1910 עם ניסיונותיהם הראשונים לפרוץ את מגבלות הקוביזם והמופשט (כולל יצירת המופת של דושאן ‘עירום יורד במדרגות’) וממשיכה עם הרדי מיידס וניסיונותיו האופטיים של דושאן, צילומי הרייוגרף של מאן ריי (צילומים המופקים ללא מצלמה עי הנחת אובייקט על נייר צילום – סולריזציה) וציוריו המכאנומורפיים המפורסמים של פיקביה. בתוך כך מתגלות גישותיהם החתרניות לגבי שאלות ייצוג של תנועה, הקשר בין אובייקטים וצילום, אור ושקיפות, רמיזות מילוליות ומשחקי מילים באמנות, מיצגים ומשחקי תפקידים.

התערוכה דחוסה בקלאסיקות שבעבר נחשבו למזעזעות: המשתנה של דושאן, מתלה הבקבוקים, המגהץ עם המסמרים, המטרונום שעל קוצו משופדת עין וכו’.

אולם כמעט מאה שנה אחרי, העבודות הללו כבר נחשבות לאגדה ובדכ מוצגות מאחורי זכוכית בעודן מנוטרלות בידי הסברים אינסופיים. השוק, שלא לדבר על ההתרגשות, חלפו, עברו והפכו לאיקונות, וזו הטרגיות שבדבר. לכן, נדמה שהשאלה החשובה ביותר לגבי התערוכה הזו היא האם אפשרי להציג את אחד הרגעים המהפכניים ביותר של האמנות המודרנית מבלי להיות דידקטי מדי וכיצד מוזיאון בימנו מסוגל, אם בכלל, להתמודד עם מטרה שכזו?

גם אם נדמה שהכול כבר נאמר על דושאן ושרעיונותיהם של הקבוצה נטמעו בעולם האמנות, שהפך עם השנים למאוס וציני, התערוכה הזאת כוללת כל כך הרבה דברים שהנם קשים לפענוח, מעוררי חוסר נוחות ולעיתים מחשמלים שהיא באמת מצליחה להעביר את הסיבוכים, הגישות והמורכבות בעבודתם של השלושה, כמו גם את השינוי העצום בגינונים החברתיים והאמנותיים במאה האחרונה. במקום להציג בפנינו פרק חתום בתולדות האמנות במעטפת אקדמאית התערוכה הזו מצליחה לגרום לעבודותיהם של דושאן, מאן ריי ופיקביה להראות שוב מאתגרות, מגרות ומלאות חיים.