קאל ידועה בעבודות הווידיאו והצילום שלה, אותן היא שוזרת בטקסטים אישיים, המתעדים מפגשים אינטימיים ומצבים אנושיים שהיא יוצרת במתכוון או באקראי. לדוגמא, זרים שהזמינה לישון במיטתה או טיול ברחבי ארהב עם בן זוגה. העבודות בתערוכה מתעסקות בזהות, מציצנות ואובססיביות, ורוקחות בין חוויות פרטיות לקולקטיביות.
קאל מעולם לא פחדה לגעת בנושאים שנחשבים לאינטימיים מידי על מנת שיהפכו ליצירות אמנות, כמו בגירסה האנגלית למיצב הגדול שלה – Take Care of Yourself, שהוצג בביאנלה בוונציה 2007. עבודה זו מבוססת על דואל, שנשלח לאמנית על ידי בן זוגה, בו הוא כותב לה על רצונו לסיים את מערכת היחסים ביניהם. כתגובה, קאל ביקשה מ-107 נשים (שחקניות, זמרות, רקדניות, פסיכולוגיות, שופטת, מתרגמת וגם ילדה בת 9) לפרש את המכתב האלקטרוני אל מול המצלמה. התוצאה הנוגעת ללב היא הדרך של קאל להמשיך הלאה, בדיוק כפי שמבקשות המילים, שמרי על עצמך, החותמות את מכתבו של האהוב הנוטש.
קאל מצטיינת גם בהפיכת מצבים שליליים ומביכים לחוויות מזככות כמו בעבודה – Couldn’t Capture Death מ-2007, בה צילמה את רגעיה האחרונים של אימה ותיעדה את מילותיה האחרונות. בעבודה אחרת, Address Book, היא מתעדת מפגשים עם אנשים, שאת מספרי הטלפון שלהם חילצה מתוך פנקס טלפונים שמצאה ברחוב. דווקא העבודה המפורסמת – Detective, לא מוצגת בתערוכה, שעבורה היא שכרה בלש פרטי, שיתעד את תנועותיה מבלי שתהיה מודעת לכך. עבודה זו הוזכרה בספרו של פול אוסטר – ‘לווייתן’, בו מופיעה דמות של אמנית המבוססת על קאל.
מבקריה של קאל טוענים שאמנותה נשית מידי ופתטית, שהיא אוהבת לדבר על עצמה במסווה של עניין באחרים. הבעיה המרכזית של העבודות היא כנראה העובדה שניתן לסכם אותן במשפט אחד, שגם מופיע על הקיר מעל כל עבודה. יחד עם זאת, קאל יוצרת אמנות שמצריכה קריאה, וברגע שהתחלת לקרוא, חוויית השיטוט בתערוכה הופכת לשיטוט בדפיו של רומן חדשני ומבריק.
קאל נחשבת לאמנית הקונספטואלית החשובה ביותר, אבל הגדרה זו לא מתקרבת להכיל את מורכבות הרגשות שעולים מכתיבתה ומהמצבים שהיא יוצרת, בהם היא בעצם שואלת – מי אנחנו? ומה הקו המפריד בין אמנות לחיים? במעבר מהפרטי לציבורי, התערוכה מצליחה לחשוף לא מעט מהמסתורין הטמון בלב הנפש האנושית.
