כשהיינו ילדות קטנות, אחותי ואני, אימא שלחה אותנו לחוג בלט בבת-דור. היא אמרה שגם אם לא נהיה בלרינות זה טוב ליציבה. אני זוכרת את בגדי הבלט, הגרביונים, הנעליים הוורדרדות, הסטודיו המצוחצח, המורה עם המבטא האנגלי ואיך שהייתי מסתכלת דרך החלון ומפנטזת על חליפת ג’ודו כמו שאר הילדים הנורמאליים בכיתה שהולכים לחוג של ‘מכבי’. אחותי דווקא אהבה את זה ועכשיו היא רקדנית מקצועית.
בילי ג’ואל בכלל רצה להיות מתאגרף. הזמר והמלחין המצליח, שהוכתר על-ידי מגזין ה’בילבורד’ כאמן המאה, עזב את עולם האגרוף (לא לפני שנותר לו אף שבור למזכרת) בגיל 16, לאחר שראה את הביטלס מתארחים בתוכנית של אד סאליבן ב-1964. האיש שעושה מוזיקה אמריקאית עם צליל שחור טיפוסי הוא בן לפליטים יהודים. אך להבדיל ממוסיקאים יהודים אחרים כמו ליאונרד כהן או בוב דילן, הפופולאריות שלו בארץ לא כל כך שרדה. חייו של ג’ואל לא היו קלים או פשוטים, בניגוד ל- Movin’ Out – המחזמר החדש על חייו שכולו ריקוד ושירים.
תיאטרון האפולו הוא חלל ענק ומרשים. בעבר היה בית-קולנוע וכיום הוא משמש להופעות בסדר גודל רציני, אבל דוכני פופקורן וגלידה עדיין נמצאים בכל פינה, אפילו בתוך האולם. אני מייד הרגשתי כמו ילדה; ישבתי עם הסמארטיס והפופקורן וחיכיתי בקוצר סבלנות שירד כבר החושך ושיתחיל המופע. והאור עלה, המון אור! מפיקי העל של ההפקה הזו התאגדו, קיבצו את כל האור בלונדון והביאו אותו לבמה.
תזמורת שלמה ניצבת על גשר ענק מעל הבמה שעולה ויורד, והרקדנים טובים, משגעים, וודאי נבחרו בדקדקנות רבה. השירים הם של בילי ג’ואל, שגורים ומוכרים. הרקדנים לא מדברים. הם רק רוקדים. אבל יש סיפור עלילה: אמריקה, ויאטנם, קבוצת חברים, קולג’, מתארסים, הולכים למלחמה, היפים, מישהו מת, מתאבלים, הלומי קרב, מתחילים מחדש והחבורה שוב מתאחדת. לא דוסטוייבסקי, נכון – מצד שני, מי שראה לאחרונה מחזמר בווסט אנד יודע שמקינטוש ושות’ לא מחזיקים יותר מדי מהקהל שלהם ולרוב מספקים עלילות מגוחכות ורדודות, שרק לא נתאמץ להבין.
הם לא המציאו את הגלגל, ‘מאמא מיה’ עושים את זה כבר הרבה זמן, מתיו בורן עם ‘כרמן’, ‘המספריים של אדוארד’, ‘מפצח האגוזים’…אפילו בארץ הם עלו על הנוסחה עם ‘מרי לו’, כי מה לעשות, זה מוכר! אנחנו נהנים לשיר את השירים המוכרים, לשבת בחושך ולראות אחרים מקפצים ולהתלהב מאולמות גדולים והפקות ענק.
למרות שראיתי כוריאוגרפיות מעניינות יותר ממקבץ הקיקים וההרמות שהלכו על הבמה, ולמרות שהסיפור דיי לעוס – הרקדנים והמוזיקאים מפצים על הכול! המוזיקה לא נותנת לך לשבת בשקט לרגע, האווירה טובה ואפילו הפופקורן טעים. בסיום ההופעה הקהל קם על הרגליים ולא הפסיק להריע. אני אישית לא יכולתי כי היה לי פופקורן ביד…
הם בלונדון לא להרבה זמן לפני סיבוב הופעות. אז ללכת, כי זה ערב שכולו כייף והנאה, ערב של לקחת את המשפחה או ללכת בערימה של חברים, לשיר, לרקוד ולשכוח מהכול.
עד 17/7. ב’, ד’-ה’ 19:45, ו’ 17:30, ו-20:30, שבת 15:00, ו-19:45. £55-£20.
Apollo Victoria, Wilton Road, SW1
Tel: 0870-4000 889
Tube: Victoria
