שמעון ויזנטל היה סוכן מוסד. הוא הועסק על ידי השירות החשאי החל מ-1960 ומשכורתו החודשית שולמה לו במזומן. זהו אחד הגילויים החשובים המובאים בספרו החדש של ההיסטוריון והעיתונאי, תום שגב. ויזנטל היה כל יכול והמושג גדול מהחיים ייחשב לקלישאה לא מוצלחת בהגדרתו. חמש שנים לאחר מותו מתפרסם אודותיו ספר הנקרא כעלילת הרפתקאות ונוטע בנו את התחושה כי מעט מאוד ידענו על פעילותו. הגדרתו כאגדה תיחשב ללשון המעטה.
בזיכרוננו הקולקטיבי הוא נחקק כמי שהביא לדין מאות פושעי מלחמה נאצים, מתוך דירה צנועה בווינה בה נערמו מסמכיו במהלך 60 שנים של פעילות חסרת מנוח. הרומן שהוא ניהל עם המוסד עד יום מותו אינו צריך להפתיע, למרות שלא היה מעולם אזרח ישראלי. המצוד שניהל אחר מחוללי השואה אמנם לא עניין תחילה את המדינה הצעירה הנלחמת על חייה, אולם לימים היא נשבתה בקסמו והלכה שבי אחריו. ויזנטל, לא רק שצד עבור העם היהודי את צורריו, הוא העביר למוסד חומר שלא יסולא בפז על פעילותם של פושעים נאצים במדינות ערב.
מעטים יודעים עד כמה גדולה הייתה מעורבותו של ויזנטל בלכידתו של הצורר הנאצי, אדולף אייכמן, בארגנטינה. אייכמן היה אחת מהאובססיות שלו ותום שגב מתאר זאת בפרוטרוט. היה זה הוא, ולא אחר, שניהל את המצוד אחריו – במימון השגרירות הישראלית בווינה – והגיע למסקנה כבר ב-1953 שהוא מסתתר בארגנטינה. שבע שנים מאוחר יותר – אולי יותר מדי מאוחר – הניחו סוכני המוסד את ידם עליו והביאו אותו למשפט בירושלים.
אבל אישיותה של אותה אגדה הייתה רחוקה מלהיות חד-מימדית. היא הייתה מורכבת, נפתלת ושנויה במחלוקת. הוא לכד אינספור פושעים, אולם היה נגד הוצאתו להורג של אייכמן. הוא היה מסוכסך עם ניצול השואה והסופר, אלי ויזל, אבל היה אחרי המלחמה מקורב לאלברט ספיר, שר החימוש הנאצי. הוא נקלע לעימות עם ברונו קרייסקי, נשיאה היהודי של אוסטריה, אולם הגן על קורט ולדהיים, לימים מזכיר האום, שהואשם על ידי הקונגרס היהודי העולמי בפשעי מלחמה. רבים מיריביו סברו כי הוא פנטזיונר ואפילו שקרן. הברון מינכהאוזן כינו אותו אחרים.
מאמרים קשורים
שקצין אס אס יעבוד במוסד?
ויזנטל לא היה תמיד חביבו של הממסד הישראלי, שביקש להוריד את המסך מעל השואה ולפתוח דף חדש במולדתו המתחדשת. הוא מצידו אף שקל להעמיד לדין את ראשי התנועה הציונית, בהם דוד בן-גוריון, על מה שראה כהתעלמותו של היישוב מגורלם של יהודי אירופה. במסמכים הרבים שהותיר אחריו, הוא העיד עד כמה השתנק כאשר קרא את העיתונות באותה תקופה, ונכח לדעת כי מוראות השואה בקושי דווחו על ידי היומונים העבריים, שראו אור בפלשתינה.
שגב נעזר בפאולינה קרייסברג, בתו של ויזנטל, שהובילה אותו אל תוך נבכי מסמכיו של אביה בווינה. גם נכדתו סייעה לו רבות. איתרע מזלו והוא הצליח להיחשף בפעם הראשונה לשלל רב של תיעוד גרמני, אוסטרי, ישראלי, אמריקאי ובריטי המסייע לקורא להבין את נבכי נפשו של גיבור הספר ולהתוודע לחייו במחנות הריכוז וההשמדה. שגב גם ראה בפעם הראשונה את מאות מכתבי האיום שקיבל ויזנטל על חייו. על מעטפת אחד המכתבים נכתבה הכתובת היהודי החזיר, אוסטריה והוא צלצל לשר התקשורת ושאל אותו כיצד ידעו דווריו שאכן בו היה מדובר.
הספר מתאפיין בגילויים נוספים. קצין אס אס ידוע לשמצה בשם אוטו סקורזני הסכים לעבוד עבור המוסד בתנאי שוויזנטל יסיר אותו מרשימת המבוקשים שלו. הארגון פנה אליו בבקשה שיעשה כן, אולם הוא סירב בתוקף. מנגד, ניסה השירות החשאי הפולני לגייס אותו כסוכן קומוניסטי, אולם גם לכך הוא סירב. עם השנים הפך ויזנטל לסלבריטאי לכל דבר. ראשי מדינות וכוכבי קולנוע רצו בקרבתו, ומרכזים לחקר השואה הוקמו על שמו. אולם למרות המוניטין ומעמדו הבינלאומי, הוא היה ונותר אדם בודד עד יומו האחרון, בספטמבר 2005, בגיל 96.
Tom Segev. Simon Wiesenthal. The Life and Legends.
Publisher: Cape, London. 482 pages. £25 pounds.
