זה כבר שנים שהנשיא האמריקאי לשעבר מבלה במיטתם של מנהיגים ערבים. בכך אין חדש וספרו אינו צריך להפתיע את אלה העוקבים אחר פעילותו בשני העשורים האחרונים. אולם כותרת הספר ותוכנו יוצרים את הרושם כי הפעם הלך רחוק מידי, ולמעשה חצה את כל הקווים האדומים של שפיות פוליטית ויושר ציבורי.
קרטר מתמסר לחלוטין לעניין הערבי מבלי למצמץ. הוא אינו רואה בהם ברי פלוגתא, אלא בני ברית. עבורו הם שותפים אידיאלים לשלום, מחאפז אל אסאד ועד יאסר ערפאת. הוא אפילו מאמין לטענתו של האחרון כי אשף לא תמך מעולם בהשמדת ישראל. ומה עם האמנה הפלסטינית המפורסמת? ובכן, לעזאזל עם העובדות. וכך אנו נדונים לקרוא ספר חובבני, רצוף טעויות וחצאי אמיתות, שנראה כאילו נכתב על ידי סטודנטים המתמחים במרכז קרטר באטלנטה. אין להתפלא כי כמה מחברי המועצה שלו מצאו להתפטר במחאה על הנכתב במחקרו.
אבל מה עם הכותרת, לכל הרוחות? האם משווה ג’ימי את ישראל לדרום-אפריקה של שלטון המיעוט הלבן? לא. בתוך הספר הוא מודה שאין זו כוונתו. אם כן, מדוע מצא לנכון לציין זאת בצורה כה טעונה בשמו של הספר? לקרטר הפתרונים, אף כי הוא מנמק זאת לא בטון הגזעני של המושג, אלא בטענה כי בשתי הארצות רווחה תופעה של השתלטות על אדמות. האם זה אפרטהייד?
קרטר טוען, למשל, כי ישראל תקפה את ירדן במלחמת ששת הימים. הוא גם סבור שחוות שבעא שייכות ללבנון, או שמא בעצם לא, אבל מה זה בעצם חשוב? הוא סימן את ישראל כמטרה והופך אותה לאבות אבותיה של כל צרה הנוחתת עלינו תחת השמש.
בספר יש הרבה נאיביות הנובעת אולי מבורות מושרשת. אולם אני מתפתה לחשוב שלמרות תדמיתו הנקייה של המחבר, הוא אינו תמים כל כך. התקפותיו החוזרות ונשנות על ישראל מצביעות על שיטה עקבית המשרתת אותו שנים רבות. הוא הרבה להיפגש עם מנהיגים ערביים, לא קרא עליהם תיגר מעולם וקיבל את בקורתם על ישראל ככתבה וכלשונה.
מה אם כן מריץ את הנשיא בדימוס שהביא לשלום בין ישראל למצרים בסוף שנות ה-70? ייתכן שהתשובה מונחת בחוות הבוטנים המקרטעת שלו שחיפשה עוד אז ישועה פיננסית לצרותיה. זו נמצאה בדמותו של הבנק הלאומי של ג’ורג’יה שהעניקה לחווה הלוואת חילוץ דחופה של 4.6 מיליון דולר. אחר-כך הסתבר שיור הבנק וידידו הקרוב של קרטר, ברט לאנס, הועסק כיועץ תמורת 100 אלף דולר לשנה על ידי הבנק המוסלמי הידוע לשמצה, בי.סי.סי.איי, שנסגר לאחר שפשט את הרגל בעקבות שורה של מעשיות שוחד. באורח פלא חוסלה ההלוואה של קרטר ועל הבנק השתלט מיליונר סעודי בשם גאית’ פרעון. על כך כתב בשעתו ה’ושינגטון פוסט’. השתלשלות עניינים זו עשויה לספק הסבר כלשהו.
נכון, ישראל רחוקה מלהיות כליל השלמות ונכון שככל שתשתחרר מהר יותר מהכיבוש כך ייטב לה. אולם מכאן ועד הפיכתה לילד הרע של הסכסוך הדרך ארוכה. ועל הדרך הזו, רצופת המוקשים, מתהלך לו קרטר, ועוד מבקש שנראה בו מתווך הוגן.
243 עמודים
Publisher: Simon and Schuster
