אחד המחזות היווניים המפורסמים של סופוקלס, Electra, מועלה בתיאטרון האולד ויק. אמנם זהו עיבוד עכשווי, אך העלילה הסבוכה זהה: אביה של אלקטרה, אגממנון, נרצח על ידי אימה, קליטמנסטרה, ומאהבה החדש, אגיסטוס. אלקטרה כועסת ומתעבת את חייה הנוכחיים בארמון יחד עם אימה השנואה ובעלה החדש ומייחלת לבואו של אחיה, אורסטס, שנמלט לאחר מות אביו ולא שב, ומקווה שעם בואו הוא יצליח לנקום את מות האב, שהיא כאישה אינה יכולה לנקום.
אלקטרה אינה יכולה להרוג בעצמה, אבל היא יכולה להתלונן, לבכות, לכאוב על מר גורלה ולקרוא לנקמה. את כל זאת עושה השחקנית קריסטין סקוט?תומס בהצלחה יתרה. מה שמעניין בתפקידה הוא השימוש באלמנטים נטורליסטיים ועכשוויים, שמשלבים דרמה יחד עם אירוניה והומור עצמי. לעיתים משחקה תזזיתי מדי וחסר שקט עם נטייה לחזרות ואינטנסיביות רגשית גבוהה. סקוט-תומס היא שחקנית דו?לשונית, שחיה ופעלה גם בצרפת. דמותה כאן שונה מאוד מהדמויות האלגנטיות, המרוחקות והשקטות שנהגה לגלם בעבר בסרטים אנגליים וצרפתיים כאחד ושינוי זה הוא למעשה אחד ממוקדי העניין בהצגה.
הבימוי של איאן ריקסון מעגן את העלילה מחוץ לדלתות הארמון, שבו גרה המשפחה. במרחב הפרטי?ציבורי הזה נמצאת אלקטרה – ספק מגורשת, ספק נמלטת מהבית. התקופה שבה מתרחש המחזה אינה מוגדרת בצורה ברורה, ולצד תלבושות שמסמלות עת עתיקה, מופיעים סממנים מודרניים, כמו ברז מים בחצר ועוד רמזים תקופתיים שונים ולא אחידים.
הבמה שעיצב מרק תומפסון עגולה ומעניקה מרחב תנועה גדול לשחקנים. הקהל יושב סביב, כך שגם הוא, כמו הציבור היווני, עד מקרוב ומזוויות שונות למתרחש. מקהלת הנשים שנמצאות עם אלקטרה תומכת בה, אך גם מנסה לגרום לה לקבל את המציאות. בניגוד לטרגדיות יווניות אחרות, הגיבורה לא מתה בסוף. מבחינתה של אלקטרה, הסוף הוא טוב, כשהנקמה שכל כך ייחלה לה מתממשת.
הדבר המעניין ביותר במחזה הוא היחסים המשפחתיים הטעונים, בעיקר בין הנשים: העימות בין אלקטרה לאימה (דיאן קוויק), שבה ניתנת לה הזדמנות להצדיק את הרצח; ומול האחות הצעירה, כריסותמיס (ליז ווייט), שמעדיפה לקבל את המציאות ומודעת לחוסר האונים של הנשים בעת ההיא. מעניין גם הדיון בשאלה אם נאמנות משפחתית עולה על מוסריות.
זוהי הפקה מעניינת שהופכת את הסיפור לרלוונטי גם בימינו ושווה ללכת לראות אותה, אפילו רק בשביל המשחק האיכותי.
