להתחיל
מבראשית
דר חוי כראל (42), מרצה בכירה לפילוסופיה באוניברסיטת בריסטול, גילתה יום אחד שהיא חולה במחלת ריאות סופנית ונדירה בשם לאם (LAM). זה התחיל מחוסר נשימה כרוני, שרופאת המשפחה אבחנה כאסתמה. אבל כשהרכיבה היומית באופניים לעבודה הפכה קשה, ונוספו לזה סחרחורות, שיעול, ירידה דרסטית במשקל וחוסר נשימה – היא טסה לארץ לבדיקת סי.טי.
לשם קבלת התוצאות, היא פגשה את הרדיולוג הנבוך, ובמקום הסבר אמפתי, הוא נתן לה ספר גדול, מדריך לאבחון מחלות, והצביע על מילה ארוכה: Lymphangioleiomyomatosis. המומה, היא קראה את הטקסט הלא-מובן הזה עד שהגיעה לתחזית המרה בתחתית: עשר שנים מהופעת הסימפטומים… מסתבר שזו מחלה הפוגעת בנשים בשנות הפוריות, וכמו סרטן, זו מחלה רב-מערכתית בה תאים חולים מתרבים בתוך הריאות ובאיברים נוספים.
כראל חזרה לאנגליה והבינה שהיא צריכה לשנות את אורחות חייה. מאקדמאית וספורטאית בדם שרכבה על אופניים למרחקים ארוכים ותרגלה יוגה באופן קבוע, היה עליה להתמודד עם מצב חדש. כל נשימה הפכה למאמץ. כל צעד גרם לכאבים, אפילו לעיסת מסטיק ודיבור בטלפון תוך כדי הליכה היו מאמץ. לא היה טיפול מוכר, ונדרשו לה שלושה סוגי משאפים, מיכלי חמצן נישאים וגם אספקה לילית של חמצן כדי להקל עליה.
את התקופה הקשה של גילוי המחלה וההתדרדרות הגופנית היא עברה בעזרת בן זוגה, סמיר אוקשה, פרופ בעל שם לפילוסופיה של המדע באוניברסיטת בריסטול, שתמך בה לאורך כל הדרך. בחתונתם הוא סיפר שברגע שכראל גילתה לו על המחלה, הוא הבטיח לה שהמחלה היא לא אסון אלא רק מכשול, ולא השאיר אף עין יבשה בקרב המוזמנים.
המחלה גרמה לכראל להמציא את עצמה מחדש, וכפילוסופית, להעניק מימד נוסף למחלתה. שנה אחרי שחלתה, ב-2007, היא כתבה את הספר, Illness The Cry of the Flesh, שתורגם לעברית ב-2012 בשם: לחיות, מחלה: ממצוקה לאתגר. בספר היא שילבה את סיפורה האישי והתמודדותה עם מחלתה, בשילוב ניתוחים פילוסופיים תרפיותיים.
רציתי להעביר את חוויית המחלה במלואה לחולים אחרים, שמרגישים בודדים; לאנשי רפואה, שלא מבינים עד כמה חוויית המחלה מפחידה, ומעדיפים לשאול לשלום הגוף מאשר לשלום החולה; ולבני המשפחה, שמרגישים אבודים ולא יודעים איך לעזור, מספרת כראל, לקראת הוצאת המהדורה השנייה של הספר באנגלית. אנשים לא ידעו איך לדבר איתי על המחלה, ומה שבאמת טרגי כשאתה חולה, הוא השקט הזה.
חייבים לשמור על המודעות למוות ועל התובנות, היא ממשיכה. לפני שהמצב מתייצב וממשיכים לתפקד, יש לזכור את החוויה ולשמור על הפתיחות שלמדנו ממנה… אני לא טובה בזה, אבל לפעמים, כשאני כועסת על משהו קטן, אני מזכירה לעצמי עד כמה החיים שבריריים.
לפני המהדורה השנייה היא מודה שחשבה להכניס שינויים, אבל החליטה שהספר צריך להישאר דומה. הוא מתאר תקופה בחיי, תהליך של למידה ומציאת משמעות. כרגע אני בשלב שונה בחיים, אבל עברתי חוויה מאוד משמעותית ויצאתי ממנה פחות יהירה, למדתי מהי סובלנות ואני אסירת תודה, ומצויידת בכלים להתמודד עם מה שצופן העתיד.
הישראלים, לדעתה, מאוד לחוצים והרבה פעמים לא מצליחים לשים לב לדברים החשובים באמת. אנחנו מחמיצים את העובדה שקשר עם האחר יכול להיות מפרה, מעשיר, לא מאיים. אנחנו מודעים למוות כאומה למודת מלחמות. אני זוכרת באופן מוחשי את מסכות הגז והאטרופין ממלחמת המפרץ, זה אינו זיכרון שיש לאנשים בעולם המערבי. הספר מתייחס לתפישת המוות באופן אוניברסלי: איך להתמודד עם המוות, מה אני רוצה מחיי. מה החיים חייבים לי, ומה הם החיים הטובים….
כשסיפורה התפרסם בישראל, היא חטפה תגובות מרושעות, שהתייחסו לבן זוגה שאינו יהודי וזה הותיר אותה עם טעם מר. אבל, היא מסכמת, קיבלתי מאות מיילים, מכתבים ותמיכה מאנשים שקראו את הספר וסיפרו לי על חוויה מעצימה שנתנה להם כוחות להתמודד.
חגי כהן
_______________________________________________________
הנכס
הלאומי
כששומעים לראשונה על הנכס, רומן השואה הגרפי החדש של המאיירת, רותו מודן, היד לא נשלחת בטבעיות אל המדף בחנות הספרים. קומיקס ושואה זה לא משהו שמתחבר בטבעיות לקורא הממוצע. אך משהו בדרך בה עוסקת מודן בנושא הדור השלישי וההתמודדות עם נושא מורכב כל כך באמצעות סיפור מאוייר, מצליח לסחוף אל תוך הסיפור ולהיבלע בתוכו תוך זמן קצר. היא עושה שימוש בדמויות צבעוניות לא שגרתיות המלוות את הגיבורה וסבתה במסען לאיתור רכוש משפחתי מתקופת השואה בוורשה של ימינו, תוך מפגש עם המקומיים המתמודדים עם ההיסטוריה שלהם הלא פשוטה והישראלים המגיעים לוורשה בכל שנה בחיפוש אחר תודעת השואה.
מודן רוקחת במיומנות אל תוך קדירה אחת חומרים דרמטיים הכוללים: סודות משפחתיים, פרידה כפויה, התמודדות עם זיכרונות מן המלחמה ועם אבל ואובדן, והופכת אותם לפיסות חיים מאויירות מלאות הומור ורגש מבעבע. היא לשה אותן לכדי סיפור עשוי היטב במינונים הנכונים ובזהירות מרבית מבלי לפגוע בנושא הכול כך רגיש הנחשב עדיין בציבור כטאבו ומצליחה לעצב זיכרון חדש ואחר לסיפור השואה שאנחנו מכירים.
הגיבורה שלי היא לא קורבן, היא הגיעה לארץ לפני המלחמה. אם היא הייתה קורבן, אי אפשר היה לגעת בה, היא מסבירה במפגש עם קוראים ומעריצים במסגרת פסטיבל קומיקה, שנערך בחנות הספרים, פוילס, בצרינג קרוס רואד. היחסים בין יהודים לפולנים עניין אותי. יש דיון מי הם הקורבנות הכי גדולים. הפולנים חושבים שזה הם….
מודן, שחייתה בעיר שפילד באנגליה לתקופה עם משפחתה, הוכתרה בצדק כאחת מעשרת הכותבות/מאיירות הבולטות לשנת 2010 על ידי הטיים מגזין והרומן שלה, שיצא גם באנגלית (The Property), נבחר על ידי אמזון כאחד מעשרת ספרי הקומיקס הטובים לשנת 2013 . הספר אולי עתיד לסמן מגמה חדשה של הנצחת השואה מתוך פריזמה שונה המביאה את ההתמודדות עם אימת המלחמה בדרך שיכולה לקרב עשרות קוראים צעירים לנושא.
הטכניקה בה מודן משתמשת לאיור ספריה היא מיוחדת. זה מתחיל בציור הסטורי בורד ואז היא מזמינה שחקנים לשחק את הסצנות שאותן היא מצלמת ורק אחר כך מאיירת. אמרתי להם שהם משחקים בסרט אילם ושיגזימו קצת בתנועות, היא מגלה. אני אוהבת מותחנים. זה לא שיש לי משהו נגד סופרמן, אבל זה לא הסגנון שלי. אני מציירת דברים שאני רואה… תמיד אהבתי לצייר ולספר סיפורים, וקומיקס זה שילוב מצוין. בהתחלה, הסגנון שלי היה יותר גרוטסקי. היא מודה שחוץ מספרה, וולקם הום, שמבוסס על סיפור אמיתי, היא לא נוגעת בנושאים ישראליים. זה היה סיפור קומי ביסודו והמקרה עצמו היה אפילו יותר הזוי….
הרבה פעמים שואלים אותי למה לא לכתוב על הקונפליקט הפלסטיני, היא מסבירה, אבל אני כנראה לא מבינה אותו מספיק… אומנם יש לי דעות פוליטיות, אבל דעות זה לא חומר מספיק טוב לסיפור. אומרים לי שאני מייצגת את ישראל, אבל לכתוב נגד המדיניות של ישראל זה קל מדי. אנחנו מפספסים אולי אנשים מדהימים, שבגלל הסיטואציה אנחנו רואים בהם אויבים. זה לא עניין של מי רע ומי טוב.
יניב שלום
_______________________________________________________
כתוב
מלמעלה
שמה של דורית בן-דור מופיע אומנם על כריכת ספרה, עשרת הדיברות, אבל לטענתה את רובו לא היא כתבה, אלא משה רבנו, שהעביר את מילותיו אליה באמצעות תקשור, תוך כדי שהיא מניפה את העט בכתיבה אוטומטית, ולכן היא לא יכולה לקחת קרדיט על כך. קטונתי, היא משיבה לספקנים. אני מציעה לקורא להתייחס לטקסט כעומד בפני עצמו וכך גם להעריך את ערכו. ואז, שאלת המקור הופכת משנית.
בחלק הראשון של הספר היא מגוללת את סיפורה האישי והיחשפותה לעולם הרוחני, בחלק השני מובאים דבריו של משה כמעין פרשנות מחודשת לעשרת הדיברות, ובחלק השלישי מוצעים תרגילים לעבודה עצמית המותאמים לכל דיבר וגם הם, לדבריה, הועברו בתקשור. כולנו – אתה, אני וכמובן משה רבנו – ישויות רחבות יותר מהגוף הפיזי הנמצא על האדמה, מסבירה בן-דור. הישות שלנו נצחית ומתפתחת, השלוחה הפיזית שלה מוגבלת. אני מתקשרת עם הישות הרוחנית שלפני אלפי שנים הייתה גם בגוף פיזי של האדם – משה רבנו. הישות הזאת חופשית לנוע בכל הזמנים….
ספרה הוצג ביריד הספרים הבינלאומי האחרון, שהתקיים בלונדון, ושם נוצר קשר בינה לבין חנות הספרים האזוטרית, שפעילה מאז סוף המאה ה-19, ווטקינס (Watkins), שתקיים שבוע קמפיין לכבודו (28/10-2/11) ואליה היא תגיע להשקה והרצאה (28/10).
הספר הוא על חירות וחופש בחירה, אומרת בן-דור. זהו מדריך להתרת אלפי קורים דקים אך חזקים הכובלים, מכוונים ומגבילים אותנו – קורים של תרבות, פסיכולוגיה, היסטוריה אישית ועוד. עשרת הדיברות ניתנו במעמד הר סיני. הקודים האלו ניתנו לאותה קבוצת אנשים שיצאה ממצרים – ארגז כלים משובח לעבור, מתודעה של עבדות לתודעה של חירות… אנשים לומדים ויודעים המון, רצים בין סדנה לסדנה, אבל לא עוברים ממצב של עבדות לחירות.
אני נתקלת שוב ושוב באנשים שחיים תחת אילוצים: לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת, אני צריך…, היא ממשיכה, זה נכון שהחיים הם לא רק רצונות וברור שיש בהם חובות, אבל המשפטים האלה נאמרים עם הרבה כאב. כשאנחנו בוחרים את המחויבויות שלנו, המשפטים האלה לא נאמרים עם כאב, או בכלל. גם מעבר למחוייבויות, הבחירות שלנו אינן משוחררות מכוחות חיצוניים ובלתי מודעים, כוחות שכבר קנו להם אחיזה כה חזקה, עד כי אנחנו מזהים אותם כחלק מאיתנו. לפעמים כתכונה שלנו או אמונה. אין חירות אמיתית ללא שחרור מכוחות אלה.
למטילים ספק ביכולותיה, היא עונה: המידע שאני מקבלת חורג מידיעותיי האישיות. אומנם למדתי פיזיקה בתיכון, אך הבנה מוגבלת זו רחוקה מלעניין חוקר במכון ויצמן, ששאל אותי שאלות בתחום מחקרו, וקיבל תשובות שאין ביכולתי לחזור עליהן ובוודאי שלא להבין אותן.
אודי גלזר
_______________________________________________________
גיין אוסטין
הישראלית
אם חיפשנו עד כה פיליפ רות, האוורד גייקובסון, קלייב סינקלר, או אפילו וודי אלן מתוצרת כחול-לבן, אולי הגענו אל המנוחה והנחלה. איב האריס נולדה אמנם בלונדון, אולם היא ישראלית לכל דבר ואפילו עבדה בארץ במקצוע ההוראה תקופה ארוכה. העובדה שהיא משתייכת למועדון הנכבד הזה של כותבים יהודים שנויים במחלוקת אינה קשורה בהכרח לנושא העלילה בו בחרה, אלא לשנינות המושחזת בה. היא מפסלת את דמויותיה – רובן ככולן מרכיבות את הנוף האנושי של הקהילה החרדית בצפון-מערב לונדון.
האריס אינה מסתפקת בחור המנעול דרכו היא מספקת לנו הצצה אל אורחותיה המסתוריות ומסקרנות של אותה קהילה. היא מפלסת עבורנו דרך חתחתים אל תוך היער העבות הזה באמצעות מצטה. ואת השטעטל הזה היא מניחה על שולחן הניתוחים ובאמצעות איזמל היא פורסת עבורנו את שכבותיו המרכיבות את הטריטוריה המשתרעת בין הנדון לבין גולדרס גרין. היא מיטיבה לתאר את הקלסטרופוביה הדביקה האופפת אותו, את הווי הרכילות הסובב אותו ואת העימות האכזרי והבלתי פוסק בין יראת השמים המנחה כל רגע מחייו לבין המציאות הגויית היומיומית של העולם האחר אותו מייצג מרכז הקניות בברנט קרוס.
האריס יודעת על מה היא כותבת. היא לימדה בבית ספר לבנות חרדיות למעלה מתריסר שנים וגם אם אינה עושה הנחות לקהילה, היא מתייחסת אליה בכבוד ומדגישה כי זו אינה עשויה כלל מעור אחד. במרכזה של העלילה החמוצה-מתוקה, מביכה-מצחיקה זו עומדת חני קאופמן, אחת משמונת בנותיו של רב מקומי שכספו מטבע הדברים אינו מצוי בכיסו. היא נישאת לברוך לוי בנישואי שדכנית, למרות שדעתה של אמו אינה נוחה מהחיבור בשל הבדלי המעמדות שבין שתי המשפחות.
הספר נפתח בחתונתם של בני הזוג החוששים מפני ליל הכלולות, אולם הוא חוזר שוב ושוב לחייה של אותה קהילה והפנטזיות המיניות של חני. גיבורת הספר אינה רק בתולה חרדית מן המניין הצועדת בתלם. היא צעירה העומדת על דעתה ותוהה ללא הרף אם החיים, אותם הועידו לה הנסיבות, הם הקרקע המוצקה עליה היא רוצה לתקוע את יתד עתידה. משובותיה כתלמידת בית ספר הן אך עדות לאופייה האמיתי, זה הסותר את העובדה שלא נגעה אפילו בידו של בעלה לעתיד טרם התייצבו השניים תחת החופה.
הספר הגיע לקו הגמר של המאן בוקר היוקרתי ומתחרה החודש מול 12 יצירות נוספות משבע ארצות שונות. מי יודע? הוא עוד ישחזר את ההצלחה של פינקלר ואולי יפתיע את העולם הספרותי כפרי ביכורים. גיין אוסטין ישראלית על במה בינלאומית? למה לא…
שאול צדקא
