זה כבר למעלה משבוע שעמודי המערכת של היומונים הבריטים רוחשים אווירה מלחמתית כאילו אירועי 1948 התרחשו רק אתמול. אפילו סופת הציקלון בבורמה נדחקת אל השוליים. בעלי טורים, פרו-ישראליים, אנטי-ישראליים ואובייקטיבים מנהלים קרבות מלים לא רק על דימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, אלא אף על עצם ההצדקה לקיומה.
במרכזו של ציקלון המאמרים עומד ה’אינדפנדנט’. בשבוע שעבר דווח כאן על מאמרו של ג’והאן הארי (עיתונאי השנה) שביקר בגדה המערבית והלין על הביוב המושלך לדבריו על ידי כמה מההתנחלויות שם על יישובים פלסטינים. מסקנתו הייתה בלתי נמנעת: ישראל ביובלה הששים מדיפה צחנה חריפה של צואה. דברים אלה גררו גל של תגובות נזעמות והביאו את הארי לשרבט מאמר נוסף בו התלונן על מסע הכפשה וצייד מכשפות המנוהל נגדו. לטענתו, כל מי שמעיז למתוח ביקורת על ישראל נופל קורבן לקמפיין השתקה מתואם ויעיל בו ממותג הכותב כאנטישמי. הוא נקב בשמותיהם של כמה מתוקפיו, כמו העיתונאית מלאני פיליפס והפרקליט האמריקאי אלן דרשוביץ’. כמו כן קבל על אתר הסינגורHONEST REPORTING כמי שמנהל מסע צלב נגדו.
מאמר תגובה זה הצית מאמרים נוספים והביא את פיליפס לפרסם הודעה משלה בה היא קובלת על כך שהארי העניק לקוראיו את הרושם כאילו גוף כלשהו שלח אותה לפרסם את הביקורת נגדו.HONEST REPORTING לא נשארו חייבים אף הם והמשיכו את ההתנצחות עם בעל הטור שכבר כתב בעבר מאמרים נגד ישראל.
אולם דווקא עמיתיו של הארי בעמודים המערכתיים של היומון יצאו נגדו. הסופר האוורד ג’קובסון כתב כי העובדה שאנשים כה רבים תקפו את עמיתו מעידה על כך שפשוט רבים אינם מסכימים עם דעותיו ולחלוטין אין זה מצביע על כך שמדובר במסע מתוזמן ומתואם. הוא אמנם לא ממעט מהגיהינום אותו עוברים הפלסטינים ואפילו היה מפרק את ההתנחלויות במו ידיו, אך רוצה גם ליידע את הציבור כיצד מדינה שלא ידעה שעה אחת של שלום יכולה להיות ברוטאלית.
פובליציסט אחר ב’אינדי’, דומניק לאוסן, חזר אף הוא מישראל לאחרונה, ופתח את מאמרו בתיאור רשמיו מביקור בבית החולים ‘הדסה’ בו מטופלת תינוקת מעזה. העובדה שהצבא אינו מאפשר להוריה להיות לצידה מטיבה לתאר בעיניו את המורכבות של הסכסוך. לאוסן, בנו של שר האוצר בממשלת מרגרט תאצ’ר, מחליף מלים עם אחד הרופאים, אחיו של שמואל גיליס, רופא שעלה ארצה מסנדרלנד, ונרצח על ידי מחבלים לפני מספר שנים. היה זה כאשר שב לביתו לאחר שטיפל ביולדת פלסטינית. כאן הוא מסביר את הסיבה הישראלית להצבתם של מחסומי הדרכים בגדה. לאוסן אינו מתייחס למאמרו העוין של הארי, אבל בניגוד לעמיתו אין הוא מסתפק בביקור ברמאללה ויורד לשדרות בה הוא משוחח עם תושבי העיר ומצטט דברים שאמרה לו גאות עגנון, אחות מקומית. גם היא, כמו אזרחים אחרים, מציינת מה קרה לאחר שצהל נסוג מדרום לבנון ומרצועת עזה ומה סביר שיקרה אם נסיגה דומה תתרחש בגדה המערבית. אם הערבים היו מקבלים את תוכנית החלוקה,
הוא מסיים את מאמרו, במקום לשלוח את צבאם להרוס את המדינה הציונית שזה עתה נולדה, גם הפלסטינים היו חוגגים עתה 60 שנה…. הוא גם חוזר על דבריו בכותרת כי עזב את ישראל בתחושה מעיקה שהתקווה להסדר סופי הולכת ומתפוגגת.
דר ג’קיל ומיסטר הייד
גם מקס הסטינגס, ב’דיילי מייל’ התייחס לציון יובל ה-60 ובכותבו על אירועי 1948, בחר להדגיש דווקא את הטרור היהודי נגד הבריטים והערבים. הוא אמנם מביע הערצה ליכולתו של צהל עם השנים, אך סבור כי אין טעם לדבר על חגיגות, כל עוד פלסטין הישנה נותרה מעונה בשל כל כך הרבה סבל. כך גם לגבי הדם הרב הנשפך בשני הצדדים, הערבי והיהודי כאחד… מאמרו מעורר רוגז בקרב קוראי ה’מייל’, שכן אין הוא מזכיר את האלימות הערבית שהופנתה נגד היישוב עוד בשנים שקדמו ל-1948.
אדם לה בור, שספרו על יפו (‘עיר של תפוזים’) סוקר במגזין זה לפני שנה, פרסם מאמר ב’סאנדיי טיימס’ שנשא את הכותרת ביום הולדתה ה-60, ישראל היא עדיין אומה של דוקטור ג’קיל ומיסטר הייד. ברוח הכותרת, הוא כותב על שני צדדיה המנוגדים של המדינה, אך גרסתו לאירועי הנקבה מאוזנת. לה בור מצטט את דבריו הלא-כל-כך ידועים של עבדול רחמן עזאם, מזכיר הליגה הערבית דאז, שהכריז: זה לא ממש חשוב כמה יהודים יש כאן. אנו נדחף אותם אל הים. הוא אף מצטט כמה מערביי יפו שאמרו לו כי קרובי המשפחה שלהם לא היו צריכים לברוח על נפשם במהלך המלחמה ההיא. על כך הוא שב וחזר בתוכנית טלוויזיה ששודרה באותו יום בבי.בי.סי.. בתוכנית רואיינו תושבי יפו, יהודים וערבים, החיים בדו-קיום זה לצד זה.
הדעות חלוקות על מידת האיזון שהופגנה בתוכנית אחרת, ‘לידתה של ישראל’, ששודרה באותו ערוץ והופקה על ידי ג’רמי בוהם, שמאז נקלע לאש צולבת בלבנון במהלך הקרבות בין סונים, שיעים ודרוזים. יש הסבורים כי זמן אוויר מועט ניתן להיקף האלימות הערבית נגד היישוב. אחרים מודים, אף כי בדוחק, כי הפעם המדובר היה בסקירה אובייקטיבית.
מי שניסה להיות מאוזן היה דווקא ואליד חאלידי, האקדמאי הפלסטיני מאוקספורד, החושש כי פתרון שתי המדינות הולך ונמוג וכי פתרונות אחרים יעלו במקומו על סדר היום. לדבריו אין כל אפשרות להתעלם מן העובדה שהקמת ישראל באה על חשבון הפלסטינים. הנכבה הוא מדגיש, היא זו המאפשרת היום לישראל לחגוג 60 לקיומה.
