ספר קצת על עצמך: עברתי ללונדון לפני שנתיים וחצי, ואני גר בפרימרוז היל עם בעלי, ניר סגל, שכותב דוקטורט באמנות, ופאלומה, הבת הראשונה שלנו, בת שלושה חודשים. קראנו לה פאלומה כי שנינו מאוד אוהבים את פאלומה פיקאסו, וגם את השיר קוקורוקוקו פאלומה מהסרט של אלמודובר. בספרדית, פאלומה היא יונה ואנחנו מקווים שהיא תביא שלום למזרח התיכון. באמת.
איך מתחילים לביים בלונדון?זה היה קצת מלחיץ. הצלחתי להתקבל ללימודי תיאטרון ב?LAMDA במסלול מיוחד שמקבל רק חמישה במאים בשנה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל זאת הייתה שנה משוגעת. שם העליתי את המחזה זונות מלחמה, מין אגדה מסוייטת על שני חיילים שלכודים באזור מפורז. שניהם תקועים באותו חרא, כי האנשים הלא נכונים מנהלים את הסכסוך. זה על ישראל ופלסטין, כמובן, אבל בלי לקרוא לזה ככה. על הכיבוש, האלימות, שטיפות המוח. הרי בסוף כולנו זונות של מלחמה. משתמשים בילדים שלנו, לא נותנים תקווה, הופכים כל דבר יפה לבסיס צבאי.
איך ההצגה התקבלה פה? מדהים. היא רצה שבועיים ב?Courtyard Theatre, והיינו סולד?אאוט כל ערב.
הייתה תגובה שריגשה אותך במיוחד? ההצגה נפתחת בדקירה של חייל, שמציתה את כל המלחמה, ובסוף ההצגה אימא שלו נכנסת לתמונה. היא רצה בכתונת לילה לתוך שדה הקרב, ויש שם נערה, זונה של גנרלים, שמאשימה אותה, ובעצם את כל הדור של ההורים שלנו, שישבו על הספה ונשנשו קרקרים וצקצקו מול הטלוויזיה במקום לצאת לרחובות ולשרוף צמיגים. את אשמה לא פחות, היא אומרת לה. המון אנשים הגיבו לסצנה הזו מאוד חזק, ולא ציפיתי לזה. דיברו איתי על הפספוס, על התחושה שההורים שלנו הבינו שמשהו רע קורה, ולא עשו עם זה שום דבר. הכי ריגשו אותי אנשים שאמרו שזה דוחף אותם לא להיות ההורים שלנו, ולא להגיד עוד 20 שנה לילדים שלנו נכון, טעינו.
חשוב לך שההצגה תעלה בארץ? מאוד. בכלל הייתי מאוד רוצה לעשות תיאטרון בישראל, אבל תיאטרון טוב ומחנך, לא מצונזר, מלקק או מתחנף. זונות של מלחמה היא הצגה שאמורה לדבר עם הקהל בישראל, ואני מקווה שהיא תגרום לאנשים להסתכל על המצב מנקודת מבט אחרת, יותר מפוייסת, מתוך ייאוש משותף. אני בטוח שהיא תגיע לישראל בסוף. אבל תראי, כרגע אין תיאטרון בארץ. אי אפשר לעשות תיאטרון בארץ.
מאמרים קשורים
לכן עברת ללונדון? בין השאר, כן. כשהייתי צעיר יותר וקראתי תיאוריות על תיאטרון, הייתי הולך לתיאטרון בארץ ואומר רגע, אני לא מרגיש כאן את מה שכולם מדברים עליו. אין לי את התרוממות הרוח הזאת, להפך, בעיקר משעמם. מה, עוד אדפטציה של כנר על הגג? זה מקסים, זה אחלה, אבל אי אפשר לעשות את זה כל שנה. מירי רגב כמובן לא עזרה, אבל האמת היא שתיאטרון בארץ אף פעם לא היה במצב טוב, כי אנשים לא הולכים לתיאטרון. מי הולך לתיאטרון בארץ? סבתא שלי וכמה מנויים של הסתדרות המורים. אז הם רואים קזבלן ובוסתן ספרדי, והם אוהבים את זה. אבל אין מקום לדברים יותר מאתגרים. כשהגעתי לפה, פתאום הבנתי מה זה תיאטרון. אבל זה לא רק המיאוס האומנותי. יש לנו עכשיו תינוקת בת שלושה חודשים. היינו צריכים לנסוע לקצה השני של העולם בשבילה, כי בארץ זה בלתי אפשרי. זה שובר את הלב, ומגיעה בסוף נקודה שבה אתה אומר אין לי כוח יותר להילחם על הזכויות שלי ועל מה שמגיע לי כאזרח. יש מקומות אחרים בעולם שכבר הבינו את העניין, ואני מעדיף לחיות שם. אף אחד בלונדון לא חושב שצריך לסקול אותי.
איזה תגובות עורר המעבר? ירדתם מהארץ, למשל, זה ביטוי שאני יכול להרוג עליו. אף אחד לא חיתן אותי עם הארץ, או קשר אותי לאדמה. כן, נולדתי בישראל, והיא אהובה עליי מאוד. אבל אני מרגיש שהיא כמו אקס שלי, שנמצא במערכת יחסים ממש גרועה, ואני רואה תמונות שלהם בפייסבוק ובא לי להגיד לו מה אתה עושה? אתה כזה מדהים, למה אתה יוצא עם הטמבל הזה? והבן-זוג שלו ממש מתעלל בו, ואני רוצה לעזור, אבל אין לי איך. אז עברנו ללונדון. מצאנו פה משהו שטוב לנו ומתאים לנו, נטול מאמץ. אני מרגיש שהסאב-טקסט של ירדתם מהארץ הוא אל תתנו לנו לטבוע לבד. אז אני אומר לאנשים: בואו ללונדון. זו עיר מדהימה. אמר את זה יפה חנוך לוין, הייאוש באמת נעשה יותר נוח.
אתה חושב שיום אחד תחזרו? תראי, אני מאוד כועס. גם על המצב, וגם על החברים והמשפחות שלנו שלא יוצאים לרחוב, להפגין, להצביע. אם יהיה שלום עם הפלסטינים, אולי.
על מה אתה עובד עכשיו? החודש אני מעלה בפסטיבל אדינבורו את Sad Girls, הצגה על שלוש נערות שרוצות להצליח בלונדון ונכשלות. בסוף הן חוטפות את האליל שלהן, כוכב אקס פקטור, וכולאות אותו במרתף. בספטמבר אני מעלה שוב את זונות של מלחמה, במתכונת מיוחדת שאנחנו קוראים לה Naked Theatre.
* פרטים על הצגותיו הבאות בלוח האירועים
