הסופר הישראלי, לביא תדהר (35), מוכר בחוג קוראי ז’אנר המדע הבדיוני. הוא הספיק לפרסם עד כה שלושה רומנים, מספר נובלות ועשרות סיפורים קצרים. ב-2003 זכה בתחרות ספרי המדב, Clarke-Bradbury, והיה מועמד לפרסים, ביניהם פרס גפן בישראל ופרס Sturgeon הנחשב ב-2011.
תדהר, שגדל בקיבוץ דליה, החל לנדוד עוד בנעוריו. הוא טייל באירופה, אפריקה, נחת בלונדון ואז יחד עם אשתו הבריטית, בעקבות עבודתה בארגוני סיוע כ-aid worker, נסע לגור שנה בבקתת קש, מול הר געש באי קטנטן באוקיינוס השקט הנקרא וונאואטו. זה נשמע יותר רומנטי ממה שזה היה, הוא מספר. היינו שני הלבנים היחידים באי בודד ומרוחק, ולמדתי לדבר פיג’ין אינגליש. לאחר מכן עברו השניים ללאוס לשנתיים, שם כתב את ספרו האחרון שיצא באוקטובר, אוסמה (ראו ביקורת בקישור זה). זה היה מקום אידיאלי לכתוב בו, שקט, נוח ועם חשמל. לאחר מכן, הם גרו שנה וחצי ביפו, בזמן שאשתו עבדה במזרח ירושלים, ועכשיו אנחנו כאן. בינתיים… אני מאמין שעוד נגור בכל מיני מקומות שונים בעולם, הוא אומר בחיוך.
מה הביא אותך לכתוב את אוסמה?
אני אוהב לשלב בין ז’אנרים. אפשר לקרוא את ‘אוסמה’ כרומן בלשי, פנטזיה או כהיסטוריה אלטרנטיבית. אבל הספר מגיע מניסיון ומחוויה אישית. הייתי בטנזניה כשפוצצו את השגרירות האמריקנית, ושבוע לאחר מכן הייתי בניירובי, באותו המלון בו שהו מחבלים של אל-קאעידה. זה היה ב-1998, כשאף אחד עוד לא דיבר על בן-לאדן. בזמן הפיגועים בראס-א-שטן בסיני, אשתי הייתה בחופשה שם, קילומטר אחד מהפיגוע. זה היה מאוד קרוב אלינו. גם העבודה של אשתי מעמתת אותנו עם זה… אוסמה בן-לאדן עצמו לא מופיע בספר, אלא רק הצל שלו. לצורך הספר ערכתי מחקר, ועסקתי בנושאים מאוד רגישים. אחד הדברים שהיה לי הכי קשה לכתיבה היה קטע מונטאג’ של עדויות מהרוגי פיגועים. מאוד רגיש לכתוב את זה. אוסמה הוא לא ספר חוף נחמד. יש לי גם כאלה, אבל הוא לא ביניהם.
אתה כותב באנגלית. האם זה תוצר של הביוגרפיה שלך או בחירה מכוונת?
זו היתה החלטה מודעת. התחלתי דווקא לכתוב בעברית. הספר הראשון שלי היה ספר שירים, שיצא לאור בישראל ב-1998. שני אנשים קראו אותו. אפילו לי אין עותק. אבל עכשיו כשהיינו בארץ מצאתי אותו בספריה ביפו. זה היה מוזר. התחלתי בשירה, אבל הבנתי שאם אני רוצה להגיע לרמה מקצועית מסוימת, לכתוב בעברית זה בעייתי. הקהל והשוק יותר גדולים באנגלית, וגם יותר קשה לפרוץ. למזלי, יש לי אנגלית טובה כי גרתי בדרום אפריקה וזה עבד.
באיזה מידה אתה מזהה עצמך כסופר ישראלי?
אני בהחלט סופר ישראלי. אולי אפילו יותר מדי ישראלי. ‘אוסמה’ הוא ספר על טרור, הספר הבא שלי עוסק במלהע השנייה. נותר רק לכתוב על הקיבוץ. אני לא יודע אם בארץ מזהים אותי כסופר ישראלי, אבל אני משתמש במה שאני מכיר ויודע לכתוב על ישראל ועל מקומות שהייתי בהם. מבין הסופרים הישראלים אני מעריך מאוד את שמעון אדף. הספר שלו, ‘כפור’, הוא מדע בדיוני, בלשי, יצירת מופת בעברית. היחס שלו לסיפור דומה לשלי. יש לי בעיה עם הספרות הישראלית המגויסת, המיתוס הציוני של הגבורה. אני לא משתייך לנרטיב הזה.
יש לך אוסף סיפורים בשם Hebrew Punk (2007), בו אתה שוזר ארבעה סיפורים קצרים יחד. מה זה היברו-פאנק?
זהו ניסיון שלי לקחת את ז’אנר הפנטזיה, על כל קלישאותיו: ערפדים, שמהווים היום תעשייה שלמה, ואת הקלישאות לגבי כוחה של הנצרות לעצור אותם, ולשחק עם המוסכמות האלו. אמא שלי הייתה מזועזעת, בגלל ההיסטוריה של עלילות הדם נגד יהודים. אבל עניין אותי לכתוב סיפורי ‘פאלפ’ (pulp) יהודיים. אף אחד לא עשה את זה קודם לכן. עד היום שואלים אותי לגבי הספר. זה היה ניסוי מעניין.
בסיפור קצר אחר, The School, אתה מתעמת בין היתר עם אנטישמיות, גזענות, הומופוביה וסקסיזם. מדוע לא רצו לפרסם אותו לדעתך?
הוא לא סיפור עדין. יש בסיפור ביקורת קשה על סופרי מדע בדיוני אחרים. מדע בדיוני זה ז’אנר מאוד שמרני. יש לי עם זה המון בעיות. רוב הקהל הוא אמריקאי, וזה לא פשוט למכור לאמריקאים ספרות בינלאומית. אבל, בסופו של דבר, הסיפור פורסם בבלוג ידוע ובעקבותיו קיבלתי המון תגובות, וגם כסף מתרומות הקוראים, יותר מאשר הייתי מפרסם אותו במגזין רגיל. קהילת המדע הבדיוני היא כמו משפחה, אם כי משפחה דיספונקציונלית. מחובתי לבקר את התחום. אני לא רוצה להיות נחמד בתור סופר. אין טעם לכתוב ספר נחמד.
מה אתה עושה כשאתה לא כותב?
אני בטוויטר! (צוחק) הסוכן שלי אמר לי לעלות לטוויטר ועכשיו לדעתי הוא מתחרט. אני משתמש בזה כמפלט בזמן שאני עובד. התמכרתי….
