האם יצא לכם פעם לחשוב? לעצור את כל החיים המטורפים בהם אתם רצים ללא ההפסקה ופשוט לדבר עם עצמכם, בלי שאף אחד יפריע? יצא לכם?
ואם היה יוצא, מה הייתם אומרים? כמה זמן הייתם מדברים? איזה תחושות הייתם חווים?
נו, תגלו! בבקשה… עדיין לא רוצים? לא חובה. ולעצמכם אתם יכולים לגלות?
ישנו מושג דתי נפוץ הנקרא ‘התבודדות’ שהיה ידוע עוד בתקופת התורה. כיום, התבודדות פירושו ללכת למקום בו תהיה לבד, מקום שתרגיש חופשי ופשוט לדבר. עיקר ההתבודדות של פעם ושל היום מוגדרת כחלק מתפילה, ללכת ולהתחבר לה’, לדבר איתו, במילים שלך ולבד- בלי שאף אחד מפריע. יש עוד סוג של התבודדות: התבודדות אישית, לדבר עם עצמך.
אני ארצה לדבר במאמר קצר זה על התבודדות אישית, על חשיבותה ומקומה בחיינו, ועל הדברים הטובים שהיא נותנת לנו. ניתן לקרוא לזה מדיטציה- התחברות לנפש ותיקונה.
אני אינני בעל מקצוע, אני בסך הכל נער רגיל, הדברים שאכתוב הם חלק מההגיון שלי, ניסיון החיים הקצר שלי בנושא הזה ומתוך הסתכלות על חברים שלי ועל השיחות שהיה לי איתם בנושא. התחלתי את דבריי בשאלה האם יצא לכם פעם לחשוב? בהסתכלות ראשונה זאת שאלה מצחיקה, למי לא יצא לחשוב לפחות פעם אחת בחיים שלו?
אני לא התכוונתי לסוג החשיבה שאתם חושבים עלייה, אלא למשהו קצת שונה. החשיבה שעלייה נדבר, היא אחת שאפשר לומר שלא יוצא לכם יותר מידי לחשוב אותה.
החיים שלנו הם ספורט אחד גדול, אנחנו רצים ורצים בלי מנוחה כמעט, השנים חולפות ואנחנו כמעט ולא עוצרים, לא עוצרים בשביל לשאול את השאלה הפשוטה לאן אני רץ?
אני זוכר את מתנת הפרידה שחבר שלי קיבל מהמורה שלו. המתנה הייתה תמונה שבה רואים את חבר שלי רץ ומאחורה כתוב ‘לפעמים צריך לעצור ולשאול לאן אני רץ’.
בתור ילד קטן לא הבנתי מה הרעיון. עם השנים הבנתי עד כמה המשפט הזה נכון. אנחנו חלק מחברה גדולה, חברה שמתפתחת משנה לשנה, כל פעם מגלים דבר חדשני ומהפכני, ההתקדמות עוצרת נשימה ואף פעם לא נגמרת, היא מתקדמת שוב ושוב. להיות חלק מחברה מצליחה יכול להיות גרוע, זה יכול להוביל למצב בו אני נבלע ומבטל את הייחודיות שלי.
בתור בני אדם, עלינו לשאול את עצמינו מה אנחנו רוצים להשיג, מה אנחנו מחפשים בחיים? האם אנחנו רוצים ליצור טכנולוגיה חדשנית ומהפכנית שתשנה את העולם? האם אנחנו רוצים למצוא תרופה למחלה הקשה והנוראה שקרויה סרטן? ברור שכן! למה לא? אבל בואו נחשוב עוד קצת – אז אנשים יחיו יותר ולא יסבלו, אז יהיה לנו המון כלים מגניבים ושימושיים, וזהו? זה העיקר? לא שכחנו משהו?! האם שווה לחיות בעולם בו כולם בריאים, הטכנולגיה מדהימה, הכלכלה חזקה אבל ההתנהגות של האנשים מאוד פוגעת?
האם לא כדאי שקודם כל נשאף לעולם שבו האנשים טובים יותר, בו אנחנו נחמדים יותר?
להשיג משהו שישאר לדורות
נרצה או לא נרצה, הגורל גזר שבאזור גיל 120 אנחנו ניפרד מהעולם, כולנו נמות בסופו של דבר, ואפשר להסתכל על הדבר הזה בכמה צורות:
1. איזה באסה! בוא נבכה כל החיים שנותרו לנו ונהיה בדיכאון
2. הזמן אוזל אז בוא נתפרע ונחגוג בלי סוף
3. הזמן אוזל, בוא ננסה להשיג משהו שישאר לדורות אחרינו, לצאצאים שלנו, לעולם.
אני אישית בעד ההסתכלות השלישית, הסתכלות שמחפשת את המעבר בחיים, שואפת להשיג דברים גבוהים. השאלה היא מה אתם רוצים להשאיר לצאצאים שלכם, לעולם?
אם אני אעצור אתכם ברחוב ואשאל אתכם מה אתם מעדיפים יותר – שהעולם יהיה טוב יותר מבחינה כלכלית-טכנולוגית או מבחינה חברתית-אנושית, רובכם המוחלט יעדיף עולם טוב יותר חברתית-אנושית. זה לא כזה קשה להבין למה, כל החיים שלנו גדלנו על כך שעלינו להיות אנשים טובים ולעשות טוב- ובצדק!
אז למה אחרי הכל זה נעלם? למה זה לא העיקר שלנו בחיים? למה זאת לא המטרה הגדולה שאליה אנחנו שואפים, שאליה אנחנו רצים?
העומס שיש עלינו בחיים מפריע לנו להגיע להבנה הזאת, לדבר הגדול הזה- שינוי העולם!
אנחנו צריכים להפסיק לשקר לעצמנו, לא כולנו נמצאים במאה אחוז במקום הזה של להיות אנשים טובים, של לגרום לאחרים להיות טובים, עד כמה שאנחנו מבינים שזה הדבר הנכון. אז מה הוא הפתרון? איך באמת משיגים את המטרה הגדולה הזאת? כל מי שבאמת מבין את החשיבות שבדבר, יותר מהרגיל, יוכל לסגל לעצמו את השיטות שלו. אני אומר את דעתי האישית, איך לי קל להישאר שפוי בחברה החדשנית הזאת, להישאר אדם טוב ששואף לעשות טוב ולשנות את הכל לטוב:
דבר ראשון, להתבודד. לדבר עם עצמך. זה עוזר לגלות לעצמך איפה אתה עומד, זה עוזר להוציא אותך מהחיים המטורפים האלה ולחשוב לעומק.
למצוא זמן שפוי וקבוע לחשיבה עצמית, לשאלה איך אני מתקדם ומשתפר? ולמצוא תשובה! שהזמן הזה לא יהיה פעם בשנה, ולא חובה שיהיה כל יום, כל אחד עפי הרגשתו האישית, עפי המקום בו הוא נמצא.
ואני אגלה לכם סוד, גם עורך דין, רואה חשבון, מנהל, מורה, ראש ממשלה, יכול להיות אדם טוב ולעשות את העולם מקום יותר טוב מבחינה חברתית. בכל עבודה ובכל גיל אפשר וצריך לעשות את זה.
אנשים יקרים ואהובים,
דברים אלה נכתבו מהלב בגלל הכאב שאני חש כשאני מסתכל על העולם, ואם נכנס למצב בו ישראל שרויה עכשיו- למלחמת שנאה, וביותר פרטי- על האנשים סביבי, אנחנו הלכנו לאיבוד, המטרות ששמנו לעצמנו הן שוליות, פספסנו את המטרה הגדולה! אני מקווה ומתפלל שנחזור לעצמנו, ונבין מה אנחנו באמת מחפשים, נושיב את עצמנו ונשאל מכל הלב לאן אנחנו רצים?
שיהיה לכולנו בהצלחה.
דביר רוט, בן 20, לומד בישיבת ההסדר אהבת ישראל שבנתיבות
