שלום חבריי הלונדונים. בשעה מוזרה וללא כל שמחה, גייסתי את הבת שלי לצבא – הילד השלישי מטעמי שמגיע לכוחות הים, היבשה והאוויר. תחושת מחנק וחוסר סיפוק בסיסי ממלאת אותי כשאני ניצב בבקום מול האוטובוס המתרחק עם הילדה הדי?קטנה שלי. תחושה כבדה של חוסר אחריות, כי הרי למה שאדם ייתן את ילדתו היחידה אשר אהב לילדות אחרות בנות 19? למה שהילדות הללו, שרק אתמול סיימו קורס כלשהו, ידעו לשמור על הבת שלי כמו שאני אוהב? מי ידאג שהיא לא תהיה יותר מדי בשמש, שהיא תאכל גם משהו בריא פעם ביום? ובעיקר, מי ידאג לי שנשארתי ככה די לבד בלי אף ילד בוגר להיתלות בו (או להציק לו, אם לדייק בפרטים)? מותר לה להתקשר הביתה רק בערב, בשעת טש (שזו שעת טרום שינה, שבה מותר לה להתקשר לאבא שנשאר בעורף, חשוף, דואג, ממורמר כרגיל ובלתי אופטימי בעליל).
אתמול היא קיבלה רובה. מי נתן להם רובים, מי? שנים אני מחנך בבית להיזהר מסכינים, ופתאום, לאור יום, נותנים לה נשק וגם מלמדים אותה לכוון במטרה לפגוע, אולי להרוג יום אחד אם לא תהיה ברירה. עכשיו היא צריכה לשמור על הנשק מכל משמר, ואין לזה אפליקציה תומכת שעוזרת ומתריעה במקרה שמישהו לוקח שלא על מנת להחזיר. כל זה טעון, ומטעין אותי בעצבים בלתי בריאים, בניגוד מוחלט לעצת הרופאים. שקלתי פשוט לנסוע לשם, לעיר הבהדים החדשה בנגב, ולהצטרף לטירונות באופן מוסווה או חלקי. שנים לימדתי אותה לא לדבר עם זרים ברחוב, ועכשיו כל זר יכול להקפיץ אותה באמצע הלילה ולהוציא אותה לשכיבות סמיכה, אבל שמענו מה קורה בצהל ובמשטרה, והלב לא רגוע.
מצד שני, האופציה לא להתגייס לא קיימת כמובן. לא רק שהיא התגייסה, היא סיימה עכשיו שנת שירות, שבה הקדישה שנה למען המדינה בתוספת לכל השאר – רק כי היא בנאדם ממש טוב. ברור לי שאם אנחנו חיים כאן, אנחנו עובדים פה וצריכים לתת את חלקנו. רק שכל הקונספט של צבא, צבא אויב, מבצע כזה או אחר ומלחמונת קטנה בחורף – לא מקובל עליי יותר. בדיוק בגלל זה אני יושב בבית ומקטר, כי לצאת לרחוב באוגוסט היה יותר מסוכן מאשר להצטרף לדאעש.
אפרופו, אני מבין שבלונדון נהיה קשה מרגע לרגע, והמוני הפליטים מסוריה מתחילים להגיע גם אליכם לבריטניה, למרות שגרמניה קוסמת להם יותר. לא ייאמן, נכון? זה שגרמניה הפכה למקום המועדף על פליטים שחרחרים ולא בלונדינים. אנחנו רואים מכאן את התמונות הקשות, ונזכרים שוב שלכולנו מגיע לחיות כמו בני אדם שנולדו שווים, למרות שההיסטוריה מוכיחה שאין לזה שום קשר למציאות. אולי זה הדבר היחיד ששווה בין בני אדם – החזרה המדויקת על פשעי ההיסטוריה, וההתייחסות לבני אדם אחרים, רחוקים, עניים ושונים, כאל סרח עודף שצריך להיפטר ממנו. כל דור והשיטות שלו, כל דור וההתבהמות שלו. ובנימה אופטימית זו, אני מאחל לכם שתהיה שנה טובה, לפחות סבירה. שתהיה שנה בלתי נזכרת, שלא יתרחשו בה אירועים משוגעים מדי. נסתפק בתרופה לסרטן ובביטול פורמט המלחמות באשר הוא. נסתפק בשמחה יומית קטנה ואושר בינוני פעם בחודש. נסתפק בלחיות ולתת לחיות, נסתפק במועט. שנה טובה.
