תעשיית הסרטים הישראלית ממשיכה לחוות בשנים האחרונות הכרה בינלאומית מרשימה. זכייתו של נדב לפיד ו״מילים נרדפות״ ב״דב הזהב״ בברלינלה ו״סקין״ של גיא נתיב שזכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר – אלו הן רק שתיים מהדוגמאות הטריות להצלחה של סרטים כחול־לבן מסביב לעולם. אך ההכרה שלה זוכה הקולנוע הישראלי היא גם הודות לפסטיבל ״סרט״ לקולנוע וטלוויזיה ישראלית, שמתקיים כבר תשע שנים. הפסטיבל, שחוזר ללונדון בקרוב, מקבץ יחדיו יצירות ישראליות ומציג אותן בערים שונות בבריטניה, גרמניה, הולנד וצ’ילה, על מנת לתת חשיפה לתעשיית הקולנוע הישראלית.
השתתפותם של סרטים ישראליים בפסטיבלים בינלאומיים, כמו ברלינלה או קאן, חושפת את הקהל הבינלאומי לנעשה בסצנה בארץ. כאן נבדל פסטיבל ״סרט״ מהפסטיבלים הבינלאומיים. בניגוד אליהם, שרק כוללים מעט סרטים, הפסטיבל הזה מייצר בועה ייעודית שנותנת במה ומוקדשת ליצירה ישראלית. כך שלמעשה, הפסטיבל יוצר איים החוגגים את תעשיית הקולנוע בישראל על כל גווניה.
״פסטיבל סרט הוא פסטיבל לאומי, בדומה לפסטיבל צרפתי, איטלקי, יווני…״, מסבירה אודליה הרוש, אחת ממייסדות פסטיבל ״סרט״. ״השוני מצוי גם בהבדל שבינו לבין פסטיבלים יהודיים, כי יהדות מצויה בהרבה מקומות. ובניגוד לזה, פסטיבל ׳סרט׳ הוא ישראלי ומביא סרטים רק מישראל. הפסטיבל מאפשר לנו להראות את השוני התרבותי שנמצא בישראל דרך מדיום אהוב כמו סרטים״.
מאיפה הגיע הרעיון?
״בעבודה האחרונה שלי לפני הפסטיבל עבדתי כנציגה של חברת הקוסמטיקה ׳אהבה׳. עבדתי בלונדון, וכעבור חמש שנים פתחנו חנות מהממת בקובנט גארדן. ניהלתי את החנות ובכל שבת בשלוש השנים האחרונות שלה נערכו הפגנות קולניות של בי־די־אס מחוץ לחנות. באופן עקרוני, לי זה לא ממש הפריע, כי זה הוביל להתעניינות של הרבה אנשים. אבל לבעל הבית זה הפריע, וכשהגעתי לשיחה על חידוש החוזה אחרי חמש שנים, הוא החליט לא לחדש אותו. יום שבת נחשב ליום הקניות המרכזי, והוא לא רצה ליצור פאניקה סביב חנות אחת במתחם. אז נאלצנו לסגור את החנות, ולא הצלחנו למצוא מקום אחר במרכז לונדון שייקח אותנו בגלל הפרשייה. אז שאלתי את עצמי: ׳מה אעשה כשאהיה גדולה?׳. אני ממש אוהבת את ישראל וסרטים ישראליים – לבעלי ולי יש אוסף עצום של סרטים בבית. אחת החברות שלי העלתה את הרעיון, וככה בלי לדעת יותר מדי קפצתי על זה״.
איך התחילה העבודה על הפסטיבל?
״התחלתי לעבוד עם בחורה אחרת, אבל זה לא עבד בינינו. אחרי שבועיים הציעו לי את ענת קורן, מו״ל עלונדון שהיא אושייה בקהילה. נפגשנו, ולענת יש חברה טובה בארץ, פטי הוכמן, שעוסקת בקולנוע יותר מ־30 שנה, ומכירה את רוב היוצרים ואת התעשייה בארץ, והן דיברו שנים על פתיחת פסטיבל. נסעתי לארץ ונפגשנו ביוני 2011. התחלנו בלי לדעת מה לעשות. האם לפתוח חברה או עמותה ואיך לגייס כסף. אבל שנה אחרי, ביוני 2012, נפתח הפסטיבל, שהיה מצומצם אמנם, רק ארבעה ימים, אבל אנשים אהבו אותו. ועם האוכל בא התיאבון. היום אנחנו מדברים על פסטיבל של שמונה-תשעה ימים ועשרות הקרנות. בנוסף ללונדון, השנה אנחנו מקרינים בברייטון, ליברפול, קיימברידג’ ואדינבורו״.
היום קיימות גם שלוחות במקומות אחרים מסביב לעולם.
״הפסטיבל בלונדון התחיל לפני תשע שנים. ואחרי זה עברתי לגור באמסטרדם, אז פתחנו באמסטרדם. בעקבותיהם פתחנו גם פסטיבל אחד בגרמניה, ובגלל שהשותפה השלישית שלנו, שיושבת בישראל ומצ’ילה במקור, פתחנו עוד שלוחה בצ’ילה. אבל הפסטיבל הראשון והגדול ביותר כרגע, הוא באנגליה. עם זאת, הפסטיבל בגרמניה הוא גדול, ועדיין גדל – השנה נהיה בשמונה ערים, כולל ברלין. הגדילה בגרמניה היא יחסית מהירה״.
אפשר להגיד שהמטרה היא לחשוף קהל בינלאומי לקולנוע ישראלי?
״המטרה היא לייצר חשיפה לסרטים ישראליים לקהל שאוהב סרטים. זה באמת נשמע מאוד נדוש, אבל זה ככה. כמו שאני הולכת לראות סרט צרפתי בסינמטק בתל אביב, אני רוצה שאנגלי שגר בלונדון יבוא לראות סרט ישראלי. כמובן שבשנים הראשונות הקהל שהתמיד הגיע מהקהילות הישראליות והיהודיות, כי הן מרגישות את הקשר העמוק. אבל לאט־לאט קהלים נוספים נחשפים אלינו, ובגלל זה אנחנו בוחרות להקרין את הסרטים שלנו במקומות שונים ולא רק בצפון־מערב לונדון, אלא בבתי קולנוע שונים ברחבי לונדון או אנגליה. השנה, למשל, הפסטיבל מציג בשמונה-תשעה בתי קולנוע רק ברחבי לונדון, בלי לדבר על אנגליה כולה״.
ומה לגבי הצד האוצרותי; האם יש רצון להביא מנעד של סרטים, דוקומנטריים ועלילתיים?
״הרוב, משהו כמו 70 אחוז, הוא בדרך כלל סרטים עלילתיים, והשאר הם דוקומנטריים. לפעמים יש גם מקבץ של סרטים קצרים. בפברואר עשינו אירוע לקהילת הטלוויזיה, כי יש טלוויזיה מדהימה בארץ והרבה סדרות נמכרות בפורמט כזה או אחר לחו״ל. השנה הבאנו את הסדרה ׳רק להיום׳, הקרנו שני פרקים ולאחר מכן היה דיון עם הבמאי ושני השחקנים הראשיים. זה כמובן ניסיון להביא ערך מוסף בעולם של סטרימינג, כלומר בעולם שבו כולם יכולים לראות את הסדרות באינטרנט. גם לפסטיבל אנחנו מנסות להביא כמה שיותר אורחים מישראל, שנשארים לפאנלים ולשיחות אחרי ההקרנות״.
התכנייה משתנה בהתאם לקהל ולמיקום?
“הבחירה של הסרטים היא כמובן מוגבלת לסרטים שיצאו השנה, כך שזה כבר מצמצם את האופציות. הפסטיבל הראשון של השנה הוא בלונדון ואליו מגיעים כל הסרטים. לאחר מכן, אנחנו מנסות להתאים את רשימת ההקרנות לערים שאליהן יגיע הפסטיבל. הרבה מהסרטים בלונדון יגיעו לגרמניה או צ’ילה והולנד אבל לא רק. יש סרטים שאנחנו לא נביא ללונדון, אבל מודעות לעובדה שבגרמניה ימותו על זה, ואם יש איזה סרט עם קשר ספציפי להולנד אז הוא בטוח יופיע בהולנד. כלומר, אנחנו בהחלט עושות את הקישור הזה ומגיעות אפילו לרזולוציות ספציפיות יותר, כמו מי הקהל שנמצא ליד אותו בית קולנוע ואיזה סרטים יתאימו לו. אם מדובר בבית קולנוע ברלינאי בשכונה של היפסטרים, אז כנראה שנביא סרט מסוים שלאו דווקא יגיע לבית קולנוע בשכונה של משפחות צעירות בצפון לונדון״.
הסרטים יהיו מתורגמים או עם דיבוב?
״הסרטים כולם עם כתוביות באנגלית. חלק מהסרטים מגיעים עם תרגום מובנה, אבל חלק אחר אנחנו צריכות לתרגם. בגרמניה למשל, ובעיקר מחוץ לברלין, אנחנו דואגות שיהיו מספר סרטים עם תרגום לגרמנית כי בעוד שבברלין הרוב המוחלט מדבר אנגלית, זהו לא המצב מחוצה לה. אז יש צורך בהנגשה מיוחדת גם אם זו דורשת השקעה נוספת של זמן וכסף״.
יש איזה סרט שאת מחכה לו במיוחד בפסטיבל השנה?
״יש שניים שאני מאוד מחכה להם השנה. הראשון, ׳בשורות טובות׳ (The Art of Waiting), סרטו של ארז תדמור. הסרט מגולל את סיפורו האישי של תדמור ואשתו, והניסיון שלהם להיכנס להריון דרך טיפולי הפרייה. יש שם פורטרט משפחתי של מה זה עושה להם ולזוגיות שלהם, איך המשפחה מקבלת את זה ואיך בעבודה מתייחסים לזה, וגם מה זה עושה לה לנשיות ולו לגבריות. סרט מקסים ואנושי עם המון עצב ושמחה. סרט נוסף הוא ׳גולדה׳ (Golda), על גולדה מאיר. סרט שהוא מניפסט אדיר לאישה, שיש לה כל כך הרבה צדדים שלא הרבה אנשים מכירים. זה סרט רלוונטי להיום, במיוחד לאור התנועה הפמיניסטית ו־MeToo#, שאני בטוחה שימשוך הרבה קהלים, כי אין הרבה ממשלות שלפני 50 שנה הייתה להם ראשת ממשלה. אז אני חושבת שזה סרט שיש לו המון פוטנציאל ולכן נקרין אותו בלונדון כמה פעמים והוא יגיע גם לליברפול. בגרמניה נקרין אותו יותר כי זה אחד הסרטים שהחלטנו לתרגם לגרמנית״.
מה לראות בפסטיבל?
השנה יוצגו בפסטיבל 13 סרטים, כשהרשימה כוללת סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, העוסקים בקשת רחבה של נושאים; מהגירה, דרך הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועד לאחד מגיבורי התרבות הישראליים, יוסי בנאי. הנה שלוש המלצות אישיות לסרטים בפסטיבל שמומלץ לצפות בהם:
גולדה שמעולם לא ראיתם
תארו לעצמכם שהייתם מוצאים קטעי ראיון נדירים של גולדה מאיר, ראשת הממשלה לשעבר, שמעולם לא שודרו. מה הייתם עושים? הסרט ״גולדה״ (Golda) של שגיא בורנשטיין ואודי ניר, מתחיל בדיוק מהנקודה הזו. השניים נברו בארכיון של הערוץ הראשון ומצאו קטע שלא שודר מתוך ראיון שגולדה מאיר העניקה לפני שנפטרה. בתום הראיון, המשיכו המצלמות לצלם ותיעדו אותה מדברת בחופשיות על כהונתה כראשת הממשלה, על תדמיתה הבינלאומית כאם האומה והבדידות שהתלוותה לסיום הקריירה שלה. זהו פורטרט שחושף את אנושיותה של מי שהתרגלנו לחשוב עליה כאישיות ממלכתית בלבד.
הולכים לאיבוד בתרגום ובהגירה
“נו, אז איך בלונדון?”. זו שאלה ששואלים אותי הרבה, כי רוב האנשים מדמיינים הגירה למדינה חדשה כחווייה תיירותית אחת ארוכה. אם אתה חי בלונדון, אז חייך בטח סובבים סביב משחקי כדורגל, מחזות זמר והופעות חיות, כי מי צריך לעבוד? בפועל, מדובר בחיים רגילים שאליהם מתלוות הטבות כאלה ואחרות, אבל גם לא מעט קשיים. את החווייה הזו מנסה להציג הסרט ״קולות רקע״ (Golden Voices) של יבגני רומן. בסרט מוצגת חוויית העלייה של הוריו בשנות ה־90׳ מברית המועצות. ויקטור (ולדימיר פלדמן) וראיה (מריה בלקין), גיבורי הסרט, היו ה־מדובבים של בריה”מ, וכל הסרטים שהגיעו לגוש הסובייטי דובבו על ידם. הכישרון המדהים שלהם הולך לאיבוד (או שמא נאמר, אובד בתרגום?) כאשר הם מגיעים למדינה דוברת עברית. כיצד מסתגלים למציאות חדשה שבה כישורייך אינם נחוצים? חוויית ההגירה הפרטית שלנו, מוסיפה נדבך נוסף של משמעות לסרט ומאירה באור שונה את הקשיים של מהגרים חדשים מחו״ל לישראל וגם מישראל לחו”ל.
מסתבר שמתים רק פעמיים
לאחר שני סרטים דוקומנטריים על זיכרון השואה של אביו, ב״אתה מת רק פעמיים״ (You Only Die Twice) יאיר לב מפנה את עדשת המצלמה לסיפורה של אמו. אמו מתבשרת שקיבלה ירושה בדמות בית בצפון לונדון מקרובת משפחה רחוקה. אביה של אמו, ארנסט בכינסקי, הוא היורש החוקי לבית, ומאחר שהוא נפטר הזכאות על הבית עברה ליורשיו, לאמו של יאיר לב. כשהשנים מגיעים לדרוש את הירושה הם מגלים שיש תעודת פטירה נוספת שעליה נמצא השם ארנסט בכינסקי, שנולד באותו המקום ומחזיק באותו מספר הזהות, אך תאריך ומקום הפטירה שונים. אם זה לא מספיק, מתברר שארנסט בכינסקי (השני) החזיק בתפקיד ראש הקהילה היהודית באינסברוק (אוסטריה). אך מי הוא היה, ולמה שיקח על עצמו זהות יהודית? יאיר לב ודוד דרעי יוצאים לחקור איך מתים פעמיים.
* לתכנייה המלאה של פסטיבל ״סרט״ ולצפייה בסרטים בחינם, בקרו באתר:
www.seret-international.org
הכתבה הזו פורסמה במגזין המודפס של עלונדון. הורידו כאן את הגיליון הדיגיטלי >>> https://alondon.net/new-site/מגזין-עלונדון-המהדורה-הדיגיטלית/
