מאז שעברתי ללונדון, חוויתי צורות רבות שלה. למדתי לחיות בתנאים מפתיעים – כמו בחדר מלא בעכברים, או בדירה שבה צינורות הביוב נתקעים מדי חודש, מציפים את המקלחת במי צואה ומעלים ניחוחות מופלאים. פתחתי עסק של אדם אחד בתור מתרגמת, וכתבתי מיילים מפונפנים שימשכו לקוחות. לא תמיד הרווחתי טוב, אבל מספיק בשביל לממן את מנת הטחינה השבועית שלי. למדתי להתנהל עם המיסים ולתקשר עם הבריטים – שניהם מסתירים יותר משהם מגלים. טיילתי לבד ביערות, בשדות ובפארקים, והתקרבתי לעצמי. ניהלתי זוגיות מרחוק עם בחור יפה אחד, שזה חתיכת אתגר שלא הייתי מאחלת לאיש.
האם כל אלה הם עצמאות? במידה מסוימת. הם מילאו אותי בביטחון, והראו לי שגם אם אטבע אוכל למצוא בתוכי מצופים. אבל הם רק דוגמאות לעצמאות, ולא הגדרה של ממש. אולי עצמאות היא היכולת שלנו לבחור איך לחיות. אני למשל בחרתי לחיות לפי הסטואה. זוהי אסכולה פילוסופית עתיקה, שבראשה עומדים זנון מקיטון, אפיקטטוס והקיסר הרומי מרקוס אורליוס. הם לימדו אותי לפתח חוסן אישי ולהבחין בין מה שבשליטתי לבין מה שלא. אני חיה כך כבר שנתיים, ויש לי עוד הרבה ללמוד.
האם זו עצמאות? גם לא. זו רק אסופת עקרונות שעוזרת לי להתנהל בעולם. אימצתי את הסטואה במקרה, ואפילו לא לגמרי. מרקוס אורליוס האמין באלים ובעליונותם של גברים, אבל אותי הוא לא שכנע. ואולי זו הנקודה, שהוא לא שכנע אותי. לא בלעתי את התורה בשלמותה רק בזכות המורשת המפוארת שלה, אלא קיבלתי מידע, לעסתי אותו, בלעתי את שנכון לי וירקתי את השאר. שאלתי שאלות, ולא פעם אחת אלא מדי יום. זהו אקט של התבוננות פנימית, ביקורתית ומתמדת, בהנחה שכל מסר הוא דעה, לא אמת; עדות, לא עובדה.
דיוויד יוּם, הפילוסוף הסקוטי המפורסם, האמין שעדויות הן חשובות להעברת מידע. אבל אסור לנו לבטוח בהן בעיניים עצומות. לפני שנאמין בעדות, עלינו לבדוק אם היא מהימנה. נשאל מי הדובר ומהן הראיות שלו, לא מתוך זלזול אלא משום שרוב העדויות הן שקריות, מוטות או מוטעות. עמנואל קאנט קרא לזה “אוטונומיה אינטלקטואלית”, כלומר היכולת שלנו להעז לחשוב בעצמנו.
בין ציות לעצמאות
להמחשה, קבלו משל על ענייני ירושה. או כמו שאני קוראת להם: הסטירה שחוזרת ללחי השנייה, כזו שמעיפה את הלסת ותוקעת אותה למשך יומיים.
נניח שיש מישהי בשם אדווה שסבא וסבתא שלה מתו. דודיה היו היורשים החוקיים בצוואה וכך גם אימה, רק שזו מתה שנים לפני כן. ולכן אדווה הייתה אמורה לקבל את הנתח שיועד לאימה. עד כאן זה פשוט, לכאורה. מהר מאוד אדווה גילתה שהדודים ניסו למחוק את אימה מהצוואה, כדי שהיא תקבל פחות. בין אם הדודים עשו זאת מתאוות בצע ובין אם משיקולים אחרים, היא הייתה השעיר לעזאזל. משם הם נקלעו לדיון משפטי סביב השאלה למי מגיע כסף. הם לא מצאו פתרון ברור. כל צד צדק בדרכו, והאמין שהאחר הוא גנב נבזי. בסופו של דבר, הם סגרו על עסקה שהותירה בכולם טעם מר. הדודים הורו לילדיהם – שבעה בנים ובנות בגילים שונים – לנתק קשר עם אדווה. בני הדודים לא היו מעורבים בתהליך, כך שכל המידע היה חדש להם.
האם בני הדודים צייתו להוריהם? התשובה היא כן בריבוע. הם האמינו שאדווה היא גנבת מהשאול, שיש לה ניבים ארוכים ושהיא נעצה אותם בנתח הכסף שלא שלה. הם ניתקו איתה קשר בלי לשאול שאלות, להטיל ספק, לבחון את הראיות. אומנם הם הכירו אותה מילדות, אבל לא התעניינו בדעתה. אולי העדות שלה הייתה משכנעת אותם ואולי לא, אין לדעת. מה שבטוח הוא שהם לא העזו לחשוב. הם עצמו עיניים ומסרו לאחרים את עצמאותם.
מהבחינה הזו, עצמאות היא היכולת שלנו לחשוב בעצמנו. והיופי שבה הוא שהיא לא תלויה במצב או במקום – בין אם אני משוטטת ברחובות לונדון ובין אם אני בישראל, אני תמיד יכולה לעצור ולשאול: “למה? מה קורה כאן? מה הראיות? מה דעתי עליהן?”. אבל חכו רגע, אל תאמינו לי. אחסנו את המילים האלה בפינה אפלה בראשכם ומדי פעם חזרו אליהן, חשבו עליהן, אמצו את שנכון לכם והמשיכו הלאה.
יום עצמאות שמח!
הכתבה הזו פורסמה במגזין המודפס של עלונדון. הורידו כאן את הגיליון הדיגיטלי >>> https://alondon.net/מגזין-עלונדון-המהדורה-הדיגיטלית/
