הדבר הכי מדהים בלונדון… – הסבירה לי דניאלה, מהגרת לא חוקית שהגיעה מברזיל לעיר הגדולה לפני שנתיים – הוא שכאן לאף אחד לא אכפת מי את ומה את לובשת. כל אחד חי את החיים שלו…. ככה אמרה וקפצה לרחבת הריקודים של המועדון התת-קרקעי בו בילינו את הלילה, מאושרים ורווי אלכוהול.
ועל אף אחוזי האלכוהול הגבוהים בדמי, המשפט של דניאלה לא יצא לי מהראש כל אותו הערב. לאף אחד לא אכפת מי את…. לאף אחד לא אכפת…?!?!
מה זאת אומרת? האם באמת אף אדם במועדון הלוהט הזה לא מבחין בבחור המשונה עם הזקן העבות, הלבוש חרמונית כאילו חודש דצמבר עכשיו, שרוקד מצחיק כל כך באמצע הרחבה? לאף אחד לא אכפת שהנערה עם הלבוש והאיפור הגותי הכבד מקיאה את עצמה לדעת בפינה? ואם אף אחד לא מכיר, ולאף אחד לא באמת אכפת, אז בשביל מה השקעתי שעה וחצי בבחירת בגדים, בתסרוקת ובאיפור? שלא לדבר על הגופייה החדשה שקניתי במחיר לגמרי מופרז.
כי במקום שממנו אני באה, כולם יודעים על כולם. אם יצאת בערב יום חמישי, כולם רצו לדעת עם מי ולמה, ובאיזו שעה חזרת הביתה. אם חזרת מאוחר מדי, הבוס שלך בעבודה קיבל התרעה באס.אמ.אס, ואם יצאת מהמועדון עם מישהו לא ברמתך, מיד נמצאה נשמה טובה שהודיעה לאימא שלך. ככה ידעת שיש חוקים שצריך לציית להם, ושיש גבולות שאסור לחצות.
ופה? גם אם תרקדי חצי ערומה באמצע רחבת הריקודים של המועדון הכי חם בלונדון, לאף אחד לא יהיה אכפת. ומילא ערומה, אבל מה לגבי הגופייה הממש, אבל ממש יקרה שבדיוק קניתי?
יום למחרת, קו ויקטוריה של הרכבת התחתית. שעה לא ממש עמוסה, אני מעלעלת בעייפות בעיתון חינם שמישהו דחף לי ליד. איתי בקרון עוד חמישה אנשים משועממים שעושים בדיוק אותו דבר. פתאום, בלי שום הכנה, קופץ לקרון שלנו חיקוי לא ממש מוצלח של אלוויס המיתולוגי. בחולצה וורודה מצועצעת, נעליים כחולות מבריקות וגיטרה קלאסית ישנה הוא נעמד מול הפנים שלי ושל שאר האנשים בקרון, מזייף בקולות גבוהים שיר לא ככ מוכר של המלך.
עיניים מזוגגות ועייפות הופכות פתאום חדות ומתעניינות. לא במלך – דווקא בעיתון הערב המשעמם. שישה אנשים, כולל אני, מגלים פתאום כתבה שאסור לפספס, תמונה שלא הבחינו בה קודם או סיפור שחייבים לקרוא.
כשהרכבת עוצרת בתחנה הבאה, אלוויס מבקש קצת צ’יינג’ עבור האנטרטיימנט. והאנגלים? עדיין עושים עצמם לא רואים, לא שומעים, לא יודעים. אנטרטיימנט? אפילו לא שמנו לב שאתה כאן!
כי זה הדבר הכי מדהים בלונדון. לא משנה מי אתה ומה אתה לובש. האנגלים תמיד יעשו עצמם כאילו לא ראו, לא שמעו, לא ידעו עליך, פשוט בגלל שהם חושבים שזה יעלה להם משהו.
אולי זו רק אני שמנסה לשכנע את עצמי ששבוע ההרעבה העצמית שעברתי היה שווה את זה כי אולי בכל זאת מישהו הבחין בגופיה החדשה והיקרה שלי…
שלומית גיא, דוקטורנטית ל’כדורגל אנגלי’ בלונדון
