עבור רבים מאיתנו, אריך קסטנר הוא חלק בלתי נפרד מהילדות הרחוקה, שפרקים נכבדים ומרגשים ממנה עברו בקריאת ספריו. עכשיו מזמין התיאטרון הלאומי את הילדים של ימינו וגם, כפי שאומרת אחת הדמויות בהצגה, כאלה שזוכרים איך זה להיות ילדים ליהנות מעיבוד לאחד הספרים הפופולריים ביותר של קסטנר, אמיל והבלשים.
ההפקה המרשימה אכן מתאימה גם למבוגרים, ופועלת בכמה מישורים בו-זמנית. מצד אחד, מוצג סיפור ילדים בלשי תמים למדי: אמיל פישביין נוסע מביתו שבעיירה קטנה, לבדו ברכבת בפעם הראשונה, לבקר את סבתו בברלין ולהביא לה כסף שאימו חסכה בעמל רב. בעודו ברכבת נגנב ממנו הכסף, ואמיל יוצא להרפתקה מרגשת שמערבת רבים מילדי העיר הגדולה שעוזרים לו ללכוד את הגנב. בעבודת צוות מרגשת, מנצחים הילדים את עולם המבוגרים הסקפטי וחסר הדמיון.
מצד שני, ההפקה והעיבוד עמוסים באמירות שמיועדות לקהל המבוגר, כמו בחינה מושכלת של היחס לילדים בשנות ה-20′ של המאה הקודמת, אז היה מעמדם נחות בהרבה מזה של הילדים בימינו, ולפעמים הם נחשבו רק לרכוש של הוריהם. קסטנר, ובעקבותיו ההפקה, מצליחים להראות את כוחם ותושייתם של ילדים, בעיקר כשהם מתאחדים למשימה משותפת.
אחד האלמנטים הבולטים בהפקה הוא עיצוב התפאורה הנהדר של באני קריסטי, שבו קריצות רבות לאמנות ולקולנוע מהתקופה: האקספרסיוניזם הגרמני, סרטו של פריץ לאנג מטרופוליס, וגם כמה מסרטיו של היצ’קוק מבצבצים כאן להופעת אורח מהנה. העיצוב של קריסטי והבימוי של ביג’אן שיבאני מצליחים לגרום לעיר ברלין להפוך לדמות מרכזית בסיפור ולהעביר תחושה אותנטית של הכרך העמוס והתוסס לפני שהרוע הנאצי השתלט עליו.
לצורך ההצגה, קיבצו בתיאטרון כמות מרשימה של ילדים-שחקנים: בהפקה משתתפים שלושה צוותים שונים המתחלפים ביניהם בהצגות השונות, ובכל צוות ישנם לא פחות מ-50 ילדים. רמת המשחק של הקטנטנים, שצריכים להחזיק על כתפיהם תפקידים ראשיים, היא גבוהה מאוד, והם מצליחים להוביל בכבוד את ההצגה. זאת כמובן הודות גם לעבודת הבימוי המרשימה של שיבאני.
בחלקים המוצלחים ביותר בהצגה, הצוות סוחף את הקהל כולו גדולים כקטנים אל תוך האקשן. כולם נהנו לראות את הגנב נמלט כשהילדים רודפים אחריו בין שורות הקהל, או לתמוך בקולי קולות באמיל לפי הזמנה. כל אלה לא רק גורמים לצופה לצאת מהתיאטרון בחיוך גדול הם גם מחזירים אותו אל ההנאה שחווה בכמה מהחלקים היותר טובים בילדותו.
