מעריצי הלהקה מגיעים מכל העולם ולא משתייכים לדת או למגזר כזה או אחר. בארץ הם הופיעו במועדונים, כמו ‘בארבי’ ו’זאפה’, ובפסטיבלים שונים.
שמה המיוחד של הלהקה ניתן לה, מבלי להתכוון, על ידי סבתו של נגן החצוצרה המקורי של הלהקה, למז לובז, כשאמר לה שהוא הולך להיות מוזיקאי. אוי ואבוי!, היא אמרה, למה אתה לא יכול להיות רופא?. אנשים עדיין צוחקים כשהם שומעים את השם, מספר ניק עמר (33), חבר הלהקה.
במהלך השנים עזבו חלק מהחברים לטובת קריירת סולו מצליחה, וכיום נשארו רק שלושה מחבריה היהודיים – עמר (גיטרה, קולות והפקה מוזיקלית), יהושע (ג’וש) ברסלאו (תופים וכלי הקשה) וסטיב לוי (קלרינט ושירה). הנגנים המלווים אותם הם: לוסי שו (בס), דיוויד אורצ’נט (חצוצרה) ואנה פיבי (כינור). הלהקה הפכה, בעצם, למעין פרוייקט המארח אמנים שונים עם נגנים מתחלפים.
אתם מופיעים הרבה ברחבי העולם, האם אתם גם מופיעים בלונדון?
יש לנו בדרך כלל כמה הופעות בלונדון כל שנה. למרות שזה הקהל הביתי שלנו, המאמץ גדול יותר כי החברים והמשפחה רוצים להיות ברשימת המוזמנים… מעבר לזה, אנחנו בהחלט אוהבים לנדוד, להכיר ולחוות תרבויות חדשות, וזה גם משפיע על המוזיקה שלנו.
מה היו התגובות כשהופעתם בישראל?
הופענו שם מספר פעמים ואנחנו תמיד מרגישים רצויים. זה בא לידי ביטוי, בעיקר, כשאנחנו מבצעים את השירים בעברית, כמו ‘עוד ישומע’ והקהל שר איתנו, מה שלא קורה במקומות אחרים בעולם….
ואיך ההרגשה לעומת הופעה בטורקיה, למשל?
יש לנו הרבה קווים משותפים עם המוזיקה הטורקית. הסולמות והאקורדים די דומים, זו אולי אחת הסיבות שבגללן אנחנו גם שם מאוד פופולריים.
איך נולדה הלהקה?
אחרי סיום הלימודים באוניברסיטה ב-1999, שוטטנו בעולם ופגשנו בסגנונות מוזיקליים שונים. חשבנו לקחת רעיונות ששמענו וליצור משהו בעצמנו. בהתחלה העתקנו את המאפיינים של המוזיקה המסורתית, כמו מוזיקה בלקנית או פלמנקו, ואז נסענו לשבוע ל-KlezKamp (מחנה מוזיקלי לסגנון הכלייזמר), בארצות הברית ובעקבות זה התחלנו לכתוב יצירות מקוריות המבוססות על המוזיקה הזאת.
הופעתם בחתונות כמו כל להקת כלייזמר ממוצעת?
כן, בהחלט. בהתחלה לא ניסינו להיות שום דבר, פשוט נהננו לנגן את המוזיקה ולגלות בה דברים חדשים.
איך השפיעה עליכם עזיבתם של כמה מהחברים המקוריים?
זה שינה את הפוליטיקה והדינמיקה בין חברי הלהקה שנשארו, ובאופן בלתי נמנע היו מתחים וויכוחים. היו לנו נגנים מחליפים שאיתם עבדנו, אבל השיא היה כשקייטי עזבה (KT Tunstall – זמרת-יוצרת מצליחה מסקוטלנד, א.ג.).
היה קשה לאבד סולנית, שהיא חלק כל כך מהותי בלהקה.
אבל התגברתם על זה?
כן, זה אומנם לקח זמן, אבל עכשיו יש לנו את ברידג’ט (הסולנית הנוכחית – ברידג’ט אמופה, א.ג.) שהיא מדהימה, ויש האומרים שאף טובה יותר מקייטי בהופעות חיות….
מי כותב את השירים ומה ההשראה שלכם?
את רוב השירים באלבום האחרון כתבנו סטיב, ג’וש ואני, אבל שאר חברי ההרכב היו צריכים לאשר אותם. אנחנו משתמשים בשירים ביידיש, כמו ס’ברענט, שמופיע באלבום האחרון, שנכתב עי מרדכי גבירטיג ב-1938, (בעברית – ‘העיירה בוערת’. א.ג.). אנחנו מקבלים גם השראה ממוזיקה בלקנית וצוענית.
הבנתי שהאלבום האחרון נולד בבית כנסת?
כן. זה היה בבית הכנסת המקומי של למז לובס, במערב לונדון. התאמנו וגם הופענו שם פעם אחת. הקלטנו כמה קטעים באחד מחדרי התפילה במקום… בית הכנסת, אגב, מוצג בעטיפת האלבום החדש.
מה כיוון הלהקה בעתיד?
בגלל שהנגנים בה שונים ומתחלפים, אנחנו רוצים שהלהקה תהיה פתוחה ותעשה פרוייקטים נוספים, ולא רק הופעות ומכירת אלבומים. לדוגמה, נגינת פסקול חי לסרט שהשתתף בפסטיבל סרטים באמסטרדם (Unheard Film Festival), או שיתוף פעולה עם זמרת פופ טורקיה בשם גוקסל.
אבל תמיד תשמרו על האופי היהודי?
ודאי, זה הגרעין הבסיסי.
