ביום שישי, 20/3, התעוררה אנגליה וגילתה שאירופה מסתדרת בלעדיה. ברביעי בלילה הודחה אלופת אנגליה, מנצסטר סיטי, מליגת האלופות על ידי ברצלונה. 24 שעות מאוחר יותר סיימה אברטון את דרכה בליגה האירופית בתבוסה 5-2 אצל דינמו קייב האוקראינית. אירופה נפרדה לשלום משתי הנציגות האחרונות של אנגליה במפעלי הכדורגל של היבשת 2014/2015. שבע קבוצות אנגליות התחילו בספטמבר את הדרך האירופית. פחות מחצי שנה אחר כך, לא נותר שריד מהן בתחרויות. ממש כמו הכותרת הקולעת בבוקר שאחרי באחד מאתרי האינטרנט: And Then There Were None.
אכן, עונה מזעזעת לשגרירות הבריטיות (גם אלופת סקוטלנד, סלטיק, הלכה כבר בפברואר בדרך כל בשר) במפעלים האירופיים. וכמו אחרי כל כישלון, שלא לומר התמוטטות וצניחה לתהום האכזבות, נשלפו מיד מהאמתחת אזמלי המנתחים, מקלדות המייבבים, והפוסט?מורטם הגדול, כלומר חשבון הנפש וההלקאה העצמית, יצא לדרך במלוא אונו.
זהו תהליך מוכר, טבעי ואף מבורך. יש תמיד משהו מזקק ויעיל בנטילת אחריות, הסקת מסקנות, וניסיון לתקן. שבע המפלות ביבשת ישרתו אפוא ללא ספק את המועדונים והקבוצות, ויבטיחו לפחות קריאת תגר מודעת ומבוקרת יותר בהמשך, אולי כבר בעונה הבאה. אבל למטבע הזה יש גם צד שני. כל הבכי והנהי וההכאה על החטא קצת פזיזים ונמהרים מדי. הניסיונות של תקשורת בריטית מתוסכלת לצייר את ההדחה של הנציגות כולן כבעלת תבנית המצביעה על פגמים עמוקים, ליקויים קולוסליים ושבר גדול בכל מארג התוכנות והתובנות של הכדורגל האנגלי הם מגוחכים.
ליקוק הפצעים צריך להיות רגיש ואמיתי, אבל גם להביא בחשבון אלמנט חשוב מאוד: המקריות. הכדורגל האנגלי אינו חולה. היריבות האירופיות לא בהכרח מסמלות את כל הטוב, הראוי והרצוי. תמיד טוב ללמוד מהיריב מכל מלמדי השכלתי אבל פיתוח רגשי נחיתות הוא גם מזיק וגם מוטעה.
הקבוצות האנגליות לא נופלות מעמיתותיהן הבכירות ביבשת. ההבדלים הם דינמיים. יום אסל יום בסל. רק ב?2008, כאשר מנצסטר יונייטד גברה בפנדלים על אברם גרנט וצלסי בגמר ליגת האלופות במוסקבה, היו לאנגליה שלוש מתוך ארבע (!) נציגות בחצי הגמר של המפעל היוקרתי. אף כלי תקשורת או מועדון בספרד, גרמניה ו/או איטליה, לא נכנס אז לדיכאון קיומי על הכרסום בכדורגל שלו.
גם מאז היו תנודות רבות. שתי נציגות גרמניות בגמר 2013 בוומבלי (באיירן מינכן בורוסיה דורטמונד 1-2) ואשתקד שתי ספרדיות בגמר (ריאל מדריד אתלטיקו מדריד 1-4 בהארכה). הקרוסלה של מועדוני הפאר ואלו שבעשירון השני, מסתובבת אחוזת תזזית. אלופת אירופה הנוכחית, ריאל מדריד, כשלה חמש פעמים ברציפות בשמינית הגמר עד שהצליחה לפרוץ בשתי העונות האחרונות את המחסום ואף לזכות בכתר האירופי העשירי המיוחל שלה (לראשונה מאז 2002).
הדינמיקה הבין?קבוצתית ובין?מדינתית נוטה לשינויים מהותיים כאשר מדובר בטורניר על בסיס נוקאאוט, שבו אלמנט ההברקה, השגיאה והמזל הוא בעל כוח השפעה ומשקל גדולים, ולבטח עצומים בהרבה מאשר בקמפיין ליגה ארוך. וגם להגרלה הרי יש חוקים משלה. מנצסטר סיטי הודחה פעמיים ברציפות בשמינית הגמר על ידי ברצלונה. זה לא כבוד גדול, אבל לא ממש זמן תענית. ברצלונה אכן עדיין גדולה על סיטי באיזה מספר או שניים או יותר. אבל לא בגלל כשלים חוזרים ונשנים במנטליות האנגלית, כי אם בשל עליונות כישרונית?מקצועית גרידא. גם צלסי ופריז סן זרמן סמוכות מאוד זו לזו בפוטנציאל. אשתקד צלסי ניצחה בזכות שער חוץ, השנה פ.ס.ז החזירה לה כגמולה באותה שיטה. לך תבנה על הזיג?זג הזה, על קוצו של יוד, תיאוריות של דפרסיה מול תהילה.
ההפסד היחיד שבו אנדרדוג באמת שאג והפיל סוללה של תותחנים, היה של ארסנל למונאקו. גם שם זה נגמר בהדחה אנגלית בעטיים של שערי חוץ (3-3), אבל ההפסד 3-1 באמירויות היה אולי החבטה הכואבת והבלתי צפויה ביותר שנציגה אנגלית ספגה העונה. וגם כאן, קורה. קרה, קורה, יקרה. אין מקום להאשמות והתפתלויות. לארסנל היה יום רע במשרד. תנו לה את מונאקו עוד עשר פעמים, והיא תפסיד לה מקסימום פעמיים. זו לא סיבה לעטות שחורים ולהתאבל על גורלה המר של כל אומת הכדורגל, והמשבר שלכאורה היא שרויה בו יחסית ליריבותיה המחוננות והיפהפיות מהיבשת.
עוד נראה, עוד נראה, כמה טוב (שונה) יהיה בעונה, בעונה הבאה.
ווטפורד בראש הקרנבל
הפרמיירליג עדיין מתחרה על תואר הליגה הטובה בעולם, אבל העונה לא יכולה בשום פנים ואופן להתהדר בנוצות הליגה המרתקת בתבל. אדרבא, היתרון של צלסי, האלופה שבדרך, מוצק חרף ירידה בכושרה, וגם הודות לחוסר העקביות של מתחרותיה. גם הליגה הספרדית והגרמנית לא ממש מסעירות את הדמיון. באיירן מינכן שוב תהיה אלופה, ומשולש המאבק בספרד מאשתקד חזר לעימות דו?סטרי בין ריאל לברסה.
אז איפה בכל זאת מעניין, מרתק, סוחף ועוצר נשימה? באנגליה. אבל לא בליגה הבכירה כי אם בזו שמתחתיה, הצמפיונשיפ. אם אתם תרים אחרי מתח, נשמה, דרמה ותעתועים – עשו לעצמכם טובה ולכו לווטפורד, ברנטפורד, בורנמות, מילוול וכל מגרש ליגת משנה שאליו אתם יכולים להגיע שם מובטחת לכם ההצגה הטובה ביותר, לא רק בעיר כי אם בעולם.
ביום שישי, 20/3, הובילה ווטפורד את טבלת הצמפיונשיפ עם 72 נקודות. אבל שמונה מחזורים לסיום, 24 נקודות בקופה, מפרידות רק שמונה (!) נקודות בין הפסגה למקום השביעי, שבו שוכנת איפסוויץ. בורנמות, נוריץ, דרבי קאונטי וברנטפורד נמצאות מעליה. ומתחת לווטפורד בהפרש שערים ומעט מאוד נקודות נמצאת מידלסברו. איזה קרנבל.
שתי הראשונות בליגה הזו מעפילות אוטומטית לפרמיירליג. הארבע הבאות יוצאות לפלייאוף על הכרטיס השלישי לליגה העילית. כל שער, כל מהלך בליגה הזו, נושא בחובו אופציה לתנודות אדירות בין המושבים הקריטיים. זוהי ליגה בה שמונה (!) קבוצות כבר החליפו ביניהן במהלך העונה את המקום הראשון. אין לזה אח ורע בשום ליגה על כדור הארץ העונה. הוא שאמרנו.
______________________________________________________
משחקי הכדורגל בלונדון
בינלאומי
יום ו’, 27/3. אנגליה-ליטא (אצטדיון וומבלי, 19:45).
גביע ה-FA
יום ש’, 18/4. ארסנל-רדינג (אצטדיון וומבלי, 17:20).
יום א’, 19/4. אסטון וילה-ליברפול/בלקבורן (אצטדיון וומבלי, 15:00).
הפרמיירליג
יום ש’, 4/4. ארסנל-ליברפול (אצטדיון האמירויות, 12:45), צ’לסי-סטוק סיטי (סטמפורד ברידג’, 17:30).
יום ב’, 6/4. קריסטל פאלאס-מנצ’סטר סיטי (סלהרסט פארק, 20:00).
יום ש’, 11/4. ווסטהאם-סטוק סיטי (אפטון פארק, 15:00), טוטנהאם-אסטון וילה (ווייט הארט ליין, 15:00).
יום א’, 12/4. קווינס פארק-צ’לסי (לופטוס רואד, 13:30).
יום ש’, 18/4. צ’לסי-מנצ’סטר יונייטד (סטמפורד ברידג’, 17:30), קריסטל פאלאס-ווסט ברומיץ’ (סלהרסט פארק, 15:00).
יום ש’, 25/4. קווינס פארק-ווסטהאם (לופטוס רואד, 15:00), קריסטל פאלאס-האל סיטי (סלהרסט פארק, 15:00).
יום א’, 26/4. ארסנל-צ’לסי (אצטדיון האמירויות, 16:00).
