הילדה: אבא, אני צריכה לראיין אותך לשיעור סוציולוגיה על המשאל שהיה בסקוטלנד. זה אמור להיראות כמו ראיון עיתונאי.
אני: אני טיפה עסוק, אולי תנסי את סבא, אני בטוח שהוא ישמח לנצל את הביקור שלו לדיון סוציולוגי עם הנכדה שלו.
הסבא: מצטער, אין לי אין שום דעה בעניין סקוטלנד. אני מוכן לדון בעניינים שקשורים למזרח התיכון, אם את צריכה.
הילדה: לא הפעם. אז אבא, אני צריכה אותך.
אני: אוקיי, אבל בואי נעשה את זה קצר.
הילדה: ובכן, מר שפר, מה דעתך על משאל העצמאות של סקוטלנד?
אני: אני נגד עצמאות ושמח שהסקוטים קיבלו את דעתי. אני חשבתי כל הזמן שהם צריכים להישאר בממלכה המאוחדת ולתקן את הבעיות מבפנים. אני חייב לציין, שמעבר לכל השיקולים הכלכליים והמעשיים יש כאן גם עניין רגשי. בתור אנגלי, זה קצת מעליב שהם חשבו להתנתק. אנחנו הרי מתייחסים אליהם די כמו למשפחה.
הילדה: אבל אנחנו, כלומר אתה, אפילו לא אנגלי. אין לך אזרחות בריטית.
אני: אוקיי, בינתיים אין לי, אבל יום אחד תהיה לי, כך שזה היה יכול להיות די מעליב שהם שקלו להיפרד.
הילדה: מיס מקלפלין, המורה להתעמלות שלנו, היא סקוטית, והיא אמרה שזה היה יכול להיות מסעיר ומרגש להתחיל מחדש, לשנות, להיות עצמאי, לנסות כיוון אחר ממה שהיה ב300 השנים האחרונות. היא גם אמרה שמי שלא לוקח סיכונים לא מגיע לשום מקום. אני מצטטת אותה: כל מי שהשיג משהו בחיים שלו לקח סיכון. מה תגובתך?
אני: תגידי למורה שלך שהקמנו כאן ממלכה בדם, יזע ודמעות, ונלחמנו עליה בלא מעט מלחמות משותפות. את כל זה הם רצו לזרוק לפח בגלל איזו גחמה רגעית? לנסות כיוון אחר? זה ילדותי. סתם התלהבות של רגע. לפעמים צריך להסתכל על החיים במבט קצת יותר ארוך טווח ולא לחשוב רק על הרגע. יש לנו כאן עתיד משותף, ואפשר לעשות הרבה דברים נהדרים ביחד. ולגבי לקיחת סיכונים, את יכולה להגיד לה שגם כל מי שפשט את הרגל לקח סיכון.
הילדה: אבל היא טוענת שהעתיד של סקוטלנד היה מובטח בגלל הנפט בים הצפוני. עתיד של עשירים.
אני: עכשיו זה אולי נראה מבטיח. אבל בעתיד יכולה פתאום להיות קטסטרופה כלכלית, ואז הם היו תקועים לבדם. קטנים ועניים מול עולם עוין ואכזר ובלי שום הגנה. למי הם היו באים לבקש עזרה אז, אה? אלינו.
הילדה: אתה מתכוון לאנגלים.
אני: עד אז היינו מקבלים אזרחות. וחוץ מזה, יש לנו ערכים משותפים. כלומר יהיו לנו. אנחנו אותו עם. מה מבדיל בינינו? למעט חמת החלילים, החצאיות והמבטא – אנחנו לגמרי אותו עם.
הילדה: אבל המורה שלנו טענה שהסקוטים הם כולם מצביעי לייבור, ובבריטניה הרוב קונסרווטיבי, אז ממילא אין להם שום השפעה על מה שקורה כאן.
אני: קודם כל הלייבור היו עד לא מזמן בשלטון. חוץ מזה, זה שהמפלגה שאתה בעדה לא בשלטון, לא אומר שאתה צריך לשבור את הכלים ולהכריז על עצמאות. מוטלת על כל אחד מאיתנו חובה לנסות לתקן מבפנים, עד שיהיה רוב לדעה שלהם זה יספיק מה שאמרתי עד עכשיו?
הילדה: כן, זה בסדר, תודה.
הסבא: אז מה, אני מבין שהחלטתם לחזור לארץ.
אני: נראה לך? עם כל העלייה הזאת של הימין הקיצוני? אולי כשמרץ יהיו בשלטון.
הסבא: להזכירך, גם השמאל בארץ היה פעם בשלטון. חוץ מזה, זה שהמפלגה שאתה בעדה לא בשלטון, לא אומר שאתה צריך לשבור את הכלים ולעזוב. מוטלת עליך החובה לנסות ולתקן מבפנים, עד שיהיה רוב לדעה שלך.
אני: אה, כן, לא שמתי לב שהקשבת לשיחה. יפה, אבל זה ממש לא אותו דבר. בכל מקרה, זו לא רק הפוליטיקה. טוב לנו כאן. אי אפשר להשוות את האפשרויות הכלכליות כאן למצב בארץ.
הסבא: עכשיו זה אולי נראה מבטיח. אבל בעתיד יכולה להיות קטסטרופה, ואז אתם תקועים לבדכם כאן. בלי שום הגנה. למי תבואו לבקש עזרה אז, אה? לישראל.
אני: ממש הקשבת, אה? אתה יודע טוב מאוד שזה לא אותו דבר. בישראל הרגשנו תקועים, והגיע הזמן לשינוי. אין מצב שנחזור לשם בעתיד הנראה לעין. אתה חייב להודות שישראל נראית קצת חדגונית ואפורה בהשוואה ללונדון.
הסבא: סליחה? אנחנו הקמנו שם מדינה בדם, יזע ודמעות. נלחמנו עליה בלא מעט מלחמות משותפות. את כל זה לזרוק לפח בגלל גחמה רגעית? לפעמים צריך להסתכל על החיים במבט קצת יותר ארוך טווח. לא לחשוב רק על הרגע. תרשה לי להוסיף שזה לא רק העניין הכלכלי או המעשי. בתור ישראלי זה קצת מעליב שאתם מעדיפים לחיות כאן. אנחנו הרי מתייחסים אליכם די כמו למשפחה.
אני: הקשבת לכל מילה, אה? טוב, עדיין זה לא אותו דבר.
הסבא: למה לא?
אני (לאישה שמקשיבה מחויכת בחדר העבודה הסמוך): את יכולה להסביר לו בבקשה למה זה ממש לא אותו דבר?
האישה: לא. לא יכולה לחלוק על ההיגיון שלו. הטיעונים נשמעים רלוונטיים.
אני (נאנח): הבנתי. טוב, תמחקי את כל מה שכתבת. תכתבי שלדעתי הסקוטים טעו כשהם הצביעו נגד עצמאות.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
