טראבל-מייקר של פעם

בימים טרום ‘ביג בראדר’ ואפילו טרום הטלוויזיה, סיפק עולם התיאטרון את עיקר הבידור, האקשן, הדרמה והרכילות. כך זכה אדמונד קין, אחד מהשחקנים הבולטים במאה ה-18, למעמד של סלבריטאי צמרת מהסוג שרק כוכבי קולנוע הוליוודיים זוכים לו כיום. למרות מגרעותיו היחסיים כאדם: שתיין, רודף שמלות, נמוך קומה אך בעל אגו גבוה – ברגע שעלה לבמה ושיחק דמות שייקספירית כלשהי, התחושה – עפ רבים ממבקרי התקופה – הייתה עילאית, כמו לקרוא את שייקספיר בהברקת ברקים.

ההפקה הנוכחית של אדריאן נובל מלאה בהכפלות: מחווה על-גבי מחווה, תיאטרון בתוך תיאטרון. המחזה המקורי נכתב על-ידי אלכסנדר דיומא במאה ה-19. ז’אן-פול סארטר כתב את גרסתו ב-1953 כמחווה לדיומא אך בניגוד אליו הבליט את האלמנטים הקומיים בסיפור עלילותיו הבלתי נדלות של השחקן, ובייחוד את הסתבכויותיו עם נשים וההשפעה שהייתה לזה על הקריירה שלו.

הגרסה הנוכחית נראית כמחווה לסארטר. נובל בוחר לעגן את ההצגה בשנות ה-50 כשהקטעים התיאטרליים מוצגים בסגנון המשחקי של המאה ה-19. הדבר מבלבל מעט, ואולי מוציא מהעוקץ החברתי שבמקור היה מן הסתם חזק יותר. הפערים בין המעמדות לא מובהקים כמו שהיו, וכשבני מעמד האצולה מתארים שחקנים לא כבני-אדם, אלא כיוצרי אשליות בלבד, הדבר נשמע פחות אמין בקונטקסט של שנות ה-50.

עם זאת, ההפקה מסוגננת מאד ומצליחה ליצור הרבה רגעים בימתיים מרשימים. המוטיב הבולט ביותר הוא הכפילות בין התיאטרון לחיים, וחוסר היכולת של קין – למרות רצונו – להפריד בין השניים; אלמנט המוסיף משמעות ועומק תוכני לכל הסצנות השייקספיריות שהוא משחק.

סיבה מצוינת אחרת ללכת לראות את ההצגה היא משחקו המרשים של אנתוני שר (‘פרימו’), שדרך דמותו של קין האדם ושלל הדמויות השייקספיריות שלבש, מנצל את ההזדמנות להציג מנעד מגוון משל עצמו כשחקן. לצדו מככבת ג’יין מרפי בתפקיד מרענן ומשעשע של אן דנבי, שגומרת אומר להינשא לקין ויהי מה – ומצד שני ניצבת ג’ואנה פירס, הרוזנת הנשואה והמסתורית, שבעטייה קין כמעט מאבד את שפיותו ומקצועו. ערב מרשים ובהחלט תיאטרלי.