חבריהם הטובים של האדם

דני ליאני לחם באחד הקרבות הקשים במלחמת לבנון הראשונה, כחייל בסיירת גולני. הפלוגה שלו נפגעה אנושות עם תשעה הרוגים ודני “רק” איבד את הראייה. במשך כמה חודשים הוא אושפז בהדסה והרופאים ניסו להציל עין אחת. “העין השנייה כבר אבדה לחלוטין”‘, מספר דני בפתיחות שובת לב. “עברתי מספר ניתוחים עד שהשתחררתי, והמסר שקיבלתי היה שכרגע אני עיוור, אבל אני עוד אחזור לראות – מחכים לעוד ניתוח. כך התחיל בעצם תהליך שיקום, כשאצלי בראש הכל זמני. בשיקום למדתי מחדש לעשות דברים בסיסיים כאדם עיוור, כמו לבחור בגדים ולהתלבש, להתמצא בתוך הבית, כתב ברייל, להשתמש במקל…”.

“לאט־לאט אני מבין שאני לא באמת עצמאי ואני לא מסתדר טוב כמו שאני חושב”, הוא ממשיך. “אני צוחק לאנשים ומחייך, אומר שהכל בסדר, אבל לא באמת עושה משהו עם עצמי, כי עצמאות זה לא רק להסתדר בבית, אלא בעיקר ההתנהגות וההתניידות שלך מחוץ לבית. ללכת בעזרת מקל זה לא פשוט, היה לי קשה מאוד עם איך שאנשים הסתכלו עליי כל פעם שראו אותי עם מקל, אתה שומע את הרחמים, וגם אני די ריחמתי על עצמי… שנה לאחר מכן, הגעתי לבית הלוחם בתל אביב ושם פגשתי לראשונה אנשים עיוורים עם כלבי נחייה. הכרתי מישהו שהתעוור עשרה ימים אחריי בלבנון. הוא כבר היה עם כלב, אז שם הגיע השינוי התודעתי”.

דני הלך ברחוב יחד עם אותו חבר וכלבו מתאר שהתחושה שלו הייתה נפלאה. ״פתאום רציתי כל כך שיהיה לי כלב״, הוא אומר בחיוך ועיניים נוצצות. כמה אור יש לו בעיניים האלה, שאיבדו את היכולת לראות. אבל בשביל הכלב הראשון שלו, דני היה צריך לנסוע לארה״ב. ״לא היה עדיין פתרון בארץ. רציתי מאוד כלב נחייה אבל זה התעכב כי נורא חששתי מהרעיון שאצטרך לנסוע לארצות הברית״. ההחלטה לנסוע לקחה לו כחמש שנים ובסוף הוא חזר עם כלב נחייה. ״הימים הראשונים היו מלאים בהמון חרדה כי פחדתי לעבוד איתו ולעשות טעויות״.

אחרי שקיבל כמה עצות מחברים, הוא נסע עם הכלב למדרחוב בירושלים. ״מבחינתי, זה סימל את השינוי הגדול – זו הייתה תחושה נפלאה של עצמאות, חופש… היחס של הסביבה אלייך כאדם עם מקל הוא נחות. כשאתה בא עם כלב, זה משהו אחר. אתה כבר מרגיש טוב וכך גם הקשר עם הסביבה. הכלב הוא גם דרך ליצור קשרים, פתאום אנשים לא באים אלייך כאדם עיוור, אנשים ניגשים ושואלים אם אפשר ללטף את הכלב״.

עבודת קודש של ממש

את הסיפור מעורר ההשראה הזה מספר לי דני בביקורו באנגליה החודש. אני פוגשת אותו יחד עם נח בראון, שהקים את המרכז הישראלי לכלבי נחייה ב־1991. המרכז פועל בישראל, בקנדה, בארה”ב וגם בבריטניה, וסיפק לאורך השנים מאות כלבים לעיוורים, ללקויי ראייה וכיום גם למשפחות עם ילדים על הרצף האוטיסטי ואף השיק תוכנית פיילוט לנפגעי פוסט־טראומה. מדובר בעבודת קודש של ממש. הכלבים המדהימים האלה לומדים כיצד לשמש לאדם עיוור עיניים וליצור שותפות שמשנה חיים.

נח בראון הוא אדם מרשים עם נחישות אינסופית לעשייה ולשינוי. הוא שם לעצמו מטרה; להקל את חייהם של עיוורים בישראל ולספק להם כלבי נחייה שיחזירו להם את העצמאות, הניידות והביטחון שאבדו להם. “בשבת בבוקר אני מקבל טלפון״, מספר נח. ״גם כן מנכה צה״ל שאיבד את הראייה במלחמת ששת הימים. הוא אומר לי: ׳נח, אני מצטער שאני מפריע לך, הייתי אצל הווטרינר עכשיו ונאלצתי להרדים את הכלב. הוא נחנק ומתחיל לבכות, ואומר לי: ׳נח, עכשיו כשאני בלי כלב, אני עיוור. תדאג כמה שיותר מהר שאני לא אהיה עיוור׳. זה משפט אחד, ויש לי הרבה משפטים כאלה״.

לפני כ־35 שנה הוא עבד בחי־בר ביטבתה כאיש רשות שמורות הטבע. “חשבתי שמצאתי את המקום הכי יפה בעולם, לחיות בערבה ולהציל חיות״. אבל חיפש מקום יותר נקודתי ופחות ופוליטי, שיחבר אותו לאנשים ולבעלי חיים, ושיוביל לשינוי. ״גיליתי אז, שהתשובה בישראל לאדם עם עיוורון הייתה: ‘אתה רוצה כלב? אין בעיה, קח מקל’. לימים הם אמרו: ‘רוצה כלב? תעלה לירושלים למבחן באנגלית, שאם תעבור אותו נשלח אותך לארה”ב’. זה שנים גרם למאות עיוורים לוותר”.

״כשמדינת ישראל שיקרה אותי, נתנה סטירות ואמרה לי שלא צריך כלבי נחייה זה עיצבן אותי. אמרתי שצריך לשנות את זה״, מסביר נח מה גרם לו לצאת למסע המשמעותי בחייו. “כלב יכול לשנות חיים מקצה לקצה. לקחת אדם מהבית ולהוציא אותו החוצה בגאווה, להיות שווה בין שווים… כלב זה דבר טבעי, זה נשמה, החלטה, אופי, עיניים, מוח, קשר לקהילה”.

נח מספר שהמרכז הוא היחיד בארץ שחבר בפדרציה הבינלאומית לבתי ספר לכלבי נחייה. בנוסף, הם פתחו מרכז רבייה, שם נולדים גורים, הנשלחים למשפחות אומנה (בעיקר סטודנטים בישראל), שמעניקות להם חום ואהבה במשך שנה, שבמהלכה הם בודקים את ההתקדמות ומחזירים את הכלבים למרכז כדי שישלחו אותם לתפקידם הבא. “אנחנו צריכים לשאוף להגדיל את המספרים ולשפר את איכות הכלבים, מוסיף נח. “ככה בעצם אנשים יצטרכו לחכות פחות בתור ולקבל את הכלבים מהר ככל האפשר. אני, כמו שאת רואה, אין לי מוטיבציה”, הוא מתלוצץ כמובן. האדם שמולי הוא ללא ספק אחד האנשים האמביציונים שפגשתי.

“כשאתה מבין מה שהאנשים האלה עושים, אתה חייב להתנדב”

“מכיוון שאין לו מוטיבציה, אני כאן”, צוחק מרטין סגל, מנהל השלוחה באנגליה, שמצטרף גם הוא לשיחה. מרטין פועל כאן כדי להעלות את המודעות לכלבי נחייה בכל דרך אפשרית מתוך רצון חזק ואמיתי לעזור לאנשים. “העמותות בארה”ב, קנדה, אנגליה וישראל הן בעצם עמותה ומשפחה אחת; המרכז הישראלי לכלבי נחייה. המטרה שלי היא גיוס משאבים, אבל אנחנו לא קיימים בזכות כסף, אלא בזכות אנשים טובים. העבודה שלי היא להתחבר עם הקהילה היהודית והישראלית ולתת להם האפשרות להבין מה אנחנו עושים… הופתעתי לגלות שאין הרבה אנשים שיודעים על העבודה שלנו ושיש בארץ כ־24,000 עיוורים או לקויי ראייה”.

מאמרים קשורים

טיול בפינה נסתרת בצפון לונדון: בראוני ממליצה

“צריך להגיע למקום הזה, כי זה פשוט נס”, ממשיך מרטין. “כשאתה מבין מה שהאנשים האלה עושים, אתה חייב להתנדב. זה מה שקרה לי. בפעם הראשונה שפגשתי את נוח אמרתי לו: ‘אני רוצה לעזור לכם. איך אפשר?’ והיום אני המנכ”ל בעמותה הבריטית פה. זה רק אני, אשתי ועוד אדם אחד שעובד יום בשבוע… אנחנו תמיד מחפשים אנשים טובים שרוצים לעזור ותמיד נשמח לקבל אותם”, הוא אומר ומזמין אתכם לשמוע ממנו על פעילות העמותה או אפילו לראות את הכלבים בארץ.

תחושה אמיתית של שליחות

לסיום, אני חוזרת לדני, שהגיע בליווי הכלבה המתוקה שלו, רולי. “רולי היא הכלבה נקבה הראשונה שלי. לפניה היו לי ארבעה כלבים”, הוא נזכר. “הכלב הרביעי שלי היה מאוד מיוחד כי הוא בא אחרי תקופה מאוד קשה בחיים שלי. חזרתי לראות לתקופה ואיבדתי את הראייה שוב. היה לי נורא קשה, אפילו יותר קשה מהפעם הראשונה שהתעוורתי, הייתי בדיכאון עמוק והסתגרתי בבית… יום אחד החלטתי שאני רוצה לחזור לחיים, אבל הכלב הקודם כבר ‘התקלקל’ כי כשחזרתי לראות, התייחסתי אליו כמו כלב רגיל, והוא שכח איך להיות כלב נחייה. העמותה סיפקה לי במאמצים רבים כלב חדש, שהחזיר אותי מיד לחיים… הכלב הזה, נורמן, עדיין אצלי בבית. הוא כבר זקן, אבל הוא חלק מהבית. זאת הפעם הראשונה שהחלטתי שאני משאיר את הכלב ‘הפנסיונר’ אצלי ולא נותן אותו למשפחה. זה לא קל להיפרד מכלב. במיוחד לא כלב ששינה לך את החיים”.

הפגישה עם השלושה הותירה בי תחושה אמיתית של שליחות. אני ממליצה לכם לקרוא על הניסים שהם עושים ועל אנשים שחזרו לתפקד ולחיות בזכותם:
בישראל: https://israelguidedog.org.il
בבריטניה: https://israelguidedog.org.uk

** הכתבה הזו פורסמה במגזין המודפס החדש של עלונדון, שהופץ ברחבי לונדון. מעוניינים בגרסה דיגיטלית? הירשמו לניוזלטר שלנו.